שנות ה- 20 של המאה הקודמת נחשבות עד היום ל'תור הזהב' של האמנות הישראלית. היצירות של האמנים הארצישראליים דימו את התהוות התרבות העברית והציונית בארץ ישראל על יסודות העבר היהודי אך בוא בעת בצורה אידאליסטית – אופטימית תוך שימוש בסימבוליזם וצבעים אוטופיים. השילוב של היופי והרומנטיות ביצירות בשנים אלה בשילוב הנדירות של יצירות שנשתמרו מתקופה זו, הפכו את היצירות משנים אלה למשאת נפשו של כל אספן אמנות מקומי ובהתאם גם המחירים של יצירות משנות ה- 20 גבוהים משמעותית ממחירים של יצירות מאוחרות יותר.
המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, כתב בשנת 1926 כי ארץ ישראל בציוריו של ראובן רובין נראית כמעין "מדרש אגדה": " כך נגלתה לנו הארץ ונחתמה בדמנו ובמוחנו מימי הילדות. על-פי פירוש רש"י והמדרשים ועל-פי סיפורי המעשיות שבכתב ובעל-פה וכך נשאנו אותה צרורה בצרורות נפשנו הכמוסים עם בואנו הלום… כי האמנות העברית, כמו האפיקה העברית, אם יש לה תקווה – שורשה יהא נעוץ בהכרח באגדת העבר שלנו. מן העבר הזה תצמח ובתוכו תעמיק לבקש יניקה. בלעדיו שורשה כמק ופירחה כאבק".
התקופה הזו ידועה בתנופה של העלייה השלישית והרביעית, אך בעיקר העלייה הרביעית בשנים 1931 – 1924 הביאה שכבה בורגנית חדשה, משכילה ומודרנית וההשפעה האירופאית ניכרה היטב בציור המקומי. בשנים אלה אמנים רבים התיישבו בעיר תל אביב והיו חלוצים של הסגנון הארץ-הישראלי, ביניהם ראובן רובין, נחום גוטמן, ציונה תג'ר, ישראל פלדי, ועוד. בעיר העברית הראשונה צמחה תרבות עירונית ותשתית תרבותית והאופטימיות של המתיישבים החדשים נכנסה לתוך הבדים של אותם אמנים.
האמנים אימצו לעצמם נקודת תצפית תמימה ופרימיטיבית שנשענה על מקורות במזרח הקדום. מבחינת העולים החדשים היה המזרח מקור הקודש, זיכרון היסטורי אשר הכירו באמצעות סיפורי התנ"ך, ובכך העלייה לארץ ישראל נתפסה כלידה מחדש. האמנים פיתחו את הנרטיב הארצישראלי ועיצבו את שפתם הציורית החדשה כאשר נופי הארץ, הצמחייה ובעלי החיים המקומיים קיבלו מקום מרכזי לצד הדמויות האנושיות. וכך האמנים ביקשו לבטא בציוריהם את המציאות בסביבה החדשה, באמצעות דמויות השכנים הערבים ביפו, בירושלים ובגליל, בצירוף בעלי החיים המקומיים; חמורים, גמלים וסוסים, כביטוי לאותה תחושת מקומיות שורשית. יצירותיהם הנאיביות שילבו סמלים ומטפורות שהעמיקו את החיבור הרגשי לארץ ולנופיה.
האמנים תיארו את האור הים תיכוני בצורה כמעט רוחנית, סימן להתמזגות עם הטבע והתעוררות חדשה. כפי שכרמלה רובין כתבה בספר ראובן רובין, מקום חלום: "הדבר תאם להפליא את עוצמת המפגש עם מציאות החיים החלוציים ואת הראשוניות שבגילוי המראות המקומיים: האור הים-תיכוני המסנוור, "המזרח" הקדום והאקזוטי, הסביבה הכפרית האורגנית המנוגדת בתכלית לסביבה האורבנית הדקדנטית של העיירה במזרח אירופה, או להבדיל של כרכים מערביים כמו פריז או ניו יורק".
גם היום ראובן רובין הוא אחד האמנים החשובים והמובילים בישראל. רוב הציורים שלו משנות ה- 20 מוצגים במוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, ומס' מכובד של ציורים נמצא באוסף האמנות החשוב של חברת הביטוח הפניקס. רובין הרבה לצייר את הילידים הערבים, ורבות מדמויותיו תוארו כשריריות, שחומות וגדולות כסמל לעבודת האדמה בשמש. נושאים בולטים נוספים של רובין הם צמחים ופרחים, כסמל לנטייה והתחדשות, החיות המקומיות ונופים צבעוניים של יפו, ירושלים והגליל.
נחום גוטמן גדל ביפו והרבה לתאר בציוריו משנות ה- 20 את יפו ונוה צדק. האזור היה רווי בפרדסים שלרוב היו שייכים לילידים הערביים ועל כן הפרדסים האלה סימלו אצל גוטמן מסתורין ומשיכה. גוטמן הרבה לצייר את התושבים יהודים והערבים בבתי קפה, ברחובות תל אביב ויפו בצבעים אופטימיים אך ניתן גם לראות בציוריו את המשיכה למזרח שמתבטאת ברמזים ליצריות ומיניות.
ציונה תג'ר היא מחלוצי הציור המודרני בארץ ישראל. היצירה של תג'ר בשנות העשרים נושאת השפעות רבות, מצד אחד האוניברסליות והפנייה אל האמנות האירופאית והזרמים המודרניים, ומצד שני העיסוק בשורשים, בנוף ובלוקאליות בארץ הים תיכונית.
אמנים בולטים נוספים מהתקופה הם ישראל פלדי, אריה לובין, פנחס ליטבינובסקי, אריה אלוואיל ועוד. קבוצת האמנים שיצרה בתקופה זו בארץ ישראל היו בעלי אופי ודמיון ביצירותיהם, אולם כל אחד מהם יצר באופן אינדיבידואלי. האמנים בתקופה התאהבו בארץ החדשה והביעו את הערצתם אליה דרך האמנות בתיאורם את נופיה, את ההתחדשות בה, הצמיחה והפריון.
שנות ה-20 באמנות הישראלית
28/10/2019