מכירה: Auction 152 תאריך המכירה: 01.02.2014 Item: 148

משה גרשוני

הבן יקיר לי אפרים, 1981 , צבע תעשייתי וטכניקה מעורבת על נייר, 100X140 ס”מ, חתום ומתוארך מאחור. כתבה מעכבר העיר האמנות של גרשוני בשנות ה - 80 מגלמת את עולם הדגנרציה לא רק בתפיסה הגדולה, אלא בשפה שממנה נברא הציור. החל בצורת הכריעה החייתית על ארבע להפקת ציורים, דרך הציור באצבעות הידיים במקום במכחולים, בחומרים נוזליים חסרי צורה שנשפכים ומטנפים את המצע ולא בצבע סמיך. חשובה ההתנהלות של הקו הגמלוני, הלא מטופח, שמנסה בעקמומיות לשאוף למעלה אבל אינו מצליח. קשה למצוא בעבודתו קו החלטי, תנועה שהגיע לסיומה הצפוי, נמרצות מדויקת, קדמה ברורה, טוהר. התנועה האופיינית היא של התרוממות לא שלמה ומין נפילה, קריסה. יש סימון בהצבעה, ברמז, למה שנמצא, למה שעשוי להימצא ”שם למעלה” (בורא הרוצח? בורא הקורבן?), אבל התנועה המגששת של גרשוני בשנות ה-80כורעת מכובד עצמה, מכובד אחר, ואינה מתמצה. יש לה כיוון כללי והעיוורון מנחה אותה. עניין חשוב אחר הוא שולי הציור, היחס המיוחד אל השוליים. הוא נגזר אולי מקבוצת השוליים האישית, הקהילה ההומוסקסואלית, ואולי גם ממקומה השולי של האמנות בתרבות הישראלית, ממקומה של האמנות בכלל. הוא נגזר מהרצון להיאחז, לקיים קשר, להשפיע, לשנות, לשמור על השוליים, להשתייך למרכז. בעבודה מתנהלות לעתים קרובות שתי סצנות נפרדות - זו הגדולה שמרכז, כאשר מן השוליים מגיחה תנועה אחרת. גם כאשר השוליים מסומנים במסגרת עבה, מתבצעת חריגה אל מעבר למסגרת. לעתים קרובות, העבודה נראית כולה כאילו פלשה מן השוליים למרכז. חיי השוליים של העבודה, היותם מקור לרחש ולתנועה ולשינוי, הם כוח חשוב שנשמר גם היום, כשעולם היצירה של גרשוני כבר לא מתנהל בנשימה אחת עם סדר יום לאומי, והעיניים העיוורות מוותרות על היכולת לראות החוצה, להבין, לדרוש ולהתווכח. המאבק הגדול תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם, אבל השוליים עדיין רוחשים. גרשוני, שרה בריטברג-סמל: גרשוני, עד מה הפלאת רצוח את עצמך, עמ’ 259 , מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2010 .

הערכת מחיר: $5,000 - 7,000

נמכר ב: 19550

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: משה גרשוני

משה גרשוני נולד ב-1936 בתל אביב לשני הורים יוצאי פולין, הוא גדל בבית חילוני אך התחנך במוסדות דתיים ולאורך ילדותו גדל בצל השואה ואלו יבואו לידי ביטוי בעבודותיו בעתיד. דרכו האמנותית של גרשוני החלה בשנות ה-60 של המאה ה-20 בעבודות פיסול מופשטות במסגרת "מכון אבני" בה לימדו חברי קבוצת "אופקים חדשים". ב-1969 הוצגה תערוכת היחיד הראשונה של גרשוני במוזיאון ישראל אשר כללה ציורים ופסלים מופשטים המבטאים את השפעת ה"פופ- ארט" על גרשוני. כעשור מאוחר יותר גרשוני יוצר עבודות ומייצבים פיסוליים וגופניים אשר הושפעו מהאמנות המושגית ובו בזמן התייחס גרשוני גם לערכים הפוסט- מנימליסטים והפורמליסטים של התקופה והדגיש את חשיפת תהליך העבודה של האמן כמובן תוך שמירה על המאפיינים הצורניים של האמנות המושגית כגון שימוש בטקסט, סדרתיות והדגשת המימד הרפלקסיבי של העבודות. בהמשך הכניס גרשוני תכנים שחרגו מן הייצוג האמנותי ה"טהור" והופיעו ביצירותיו התייחסויות אישיות לאמן ולמשפחתו. בשנים אלו היה גרשוני חבר בקבוצת "מצר – מסר" אשר עסקו בבעיות פוליטיות וחברתיות וב-1972 החל גרשוני ללמד במחלקה לאמנות ב"בצלאל" והיה אחד מהמורים המרכזיים שעודדו את תלמידיהם ליצור אמנות פוליטית וכתוצאה מכך פוטר מעבודתו. לאחר מכן עבר גרשוני ללמד ב"מדרשה" ברמת השרון ובמשך אותן שנים הציג מיצבים רבים בגלריות ומוזאונים. בשנת 1977 החל לעסוק בזיכרון השואה ואף הציג בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בונציה. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 ניתן לראות שינוי רב בעבודתיו, שימוש בצבע אדום, התייחסות לשואה, וציון סמלים אישיים, ציוניים, מוסלמיים ונוצריים. כל זאת תוך שיתוף נקודת מבטו שלו על עצמו אשר מובילה להכרתו כהומו-סקסואל ומביאה ביצירותיו את הדיון על זהות. במקביל עסק גם בהדפסים אשר גם בהם שילב טקסטים מכתבים יהודיים ואלמנטים איקונוגרפיים. ב-2003 נבחר גרשוני לקבל את פרס ישראל על עבודתו בתחום הציור אך לאחר סירובו להשתתף בטקס נלקחה ממנו האפשרות לקבל את הפרס. בהמשך ולאחר למותו הוצגו יצירותיו בתערוכות שונות בארץ ובעולם. גרשוני בולט בעצם היותו אמן מחדש אשר נוגע בתכנים פוליטיים, חברתיים ואישיים וכמי שהשפיע על האמנות הישראלית להשתחרר מהאיפוק ולהציע שפע של רגש על נושאים שונים בחברה הישראלית.

משה גרשוני

פריטים דומים: