מכירה: Auction 140 תאריך המכירה: 29.01.2011 Item: 74

נחום גוטמן

1980 – 1989 נוף גלילי, 67 , שמן על בד, 72X93 ס”מ, חתום ומתוארך. מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן. ב- 11 לינואר 1974 פרסמתי ב”משא” (אז, המוסף הספרותי של העיתון ”דבר”) מאמר בשם ”החמור, האסתטיקה והמוסר”. עיינתי בו בסיפורו של נחום גוטמן, ”הרפתקאות חמור שכולו תכלת”, וניסיתי לדלות ממנו את השקפתו הרעיונית של גוטמן אודות האמנות, היפה והטוב. ימים ספורים לאחר פרסום המאמר הגיע אלי מכתב מגוטמן, בו הודה לי בחום על ”ניתוח ממצא(!) מסביר ומאיר” והזמין אותי לבוא לבקרו בחדר עבודתו, ”ותראה את עבודותיי”. את הזמנתו סיים במילה – ”אנא!”. הייתי אז בראשית דרכי ומעט תמהתי על בהילות ההזמנה, אך, כמובן, שהגעתי לרח’ אחד העם 136 , קומה ד’, ונחום (בן ה- 76) ודורה, רעייתו, קיבלו את פני בחביבות רבה, אף כיבדוני בכוסית יין מתוק ובעוגת לייקח. אך, עיקר המפגש נסוב על קובלנותיו המרות של גוטמן כלפי אמני ”אופקים חדשים” שביטלו את יצירתו כדקורטיביות אנקדוטית חסרת ערך. גוטמן הצביע על הקירות סביבו, אל ציורים נפלאים משנות החמישים והשישים והתקשה להבין כיצד זה לא הכירו אויביו בערכים המופשטים המאכלסים את יצירתו מהעשורים האחרונים. צר היה לי לראות את הצייר והסופר האהוב כה ממורמר, אך הסכמתי עמו. בדקורטיביות המוצהרת של ציוריו לא מצאתי כל פסול. ציור הנוף הנוכחי צויר ב- 1967, זמן לא רב מדי קודם פגישתי עם גוטמן, והוא מבהיר מאד את הסוגיה: ראו את השמים המאוכלסים בעבודת מכחול קדחתנית, חופשית, אם לא מתפרעת-משהו בשרבוט הספיראלי הכחול משמאל לכדור השמש, או במשיחות המכחול ה”פעולתיות” מצד ימין (בסמוך ל”עץ” המנומר הפלאי). מה יש לדבר: זהו ציור מופשט (לא פחות מופשט מרבים מציורי ”אופקים חדשים”)–דו-ממדי במשטחיו, פוביסטי בגווניו האישיים-שרירותיים, מוותר על פרטי מציאות לטובת תצורות המאחדות דימויים ליחידה אמורפית שטוחה ובלתי מזוהה (כתם התכלת של עצי הזית מצד שמאל), מתמצת את הממשות באורח סימני מרמז בלבד (רישום בתי הכפר בצד שמאל), אף מותירנו בדילמה למראה ה”פיגורה” האניגמטית הצמודה לגבול הבד מימין – דמות אדם שהתמזגה בנוף? ויחד עם זאת, נוף ארצישראלי משובב, אולי גלילי, המצויר באהבה רבה, תוך שמטמיע בתוכו את האקלים הים-תיכוני החם שגוטמן היה כה ער לו. כשהוא חוגג את שנתו ה- 70 , גוטמן אינו זקוק יותר ליציאה אל הנוף הממשי: זהו נוף שבדה מלבו, שדלה מזיכרונו. זהו נוף המתרפק על נופים מקומיים שייצג עוד מאז ”דרך בין זיתים” (1927) ו”דרך בפרדס” (1926 בקירוב) ועוד – ציורים שפלסו שביל מרכזי רחב בין גבעות, דימוי רומנטי מוכר שבסימן ”הדרך” וה”לאן?”. אין ספק: במקומיותו זו בידל גוטמן את עצמו מה”אוניברסאליות” (לכאורה) של ציורי ”אופקים חדשים”. בכל מקרה, כאן, בציור הנוכחי, הדרך לבנה והיא זוהרת אל הבלתי נודע של השמים המסוערים. נחום גוטמן יילך לעולמו 12 שנים מאוחר יותר, אך כבר עתה הוא מתרגם נוף מקומי לתהייה נפשית אודות הצפוי בסוף הדרך. גדעון עפרת

הערכת מחיר: $30,000 - 40,000

נמכר ב: 34500

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: נחום גוטמן

נחום גוטמן הוא צייר, מאייר וסופר ילדים מהחשובים בתולדות ארץ ישראל, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. גוטמן נולד בשנת 1898 בסרביה ובגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל, ובילה את שנות ילדותו ביפו ונוה-צדק שהשפיעו מאוד על עבודותו. בהיותו בן 15, החל ללמוד אמנות בבית הספר, בצלאל, בירושלים אבל פאן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסע ללמוד באירופה וגר בין השאר בוינה, פריז, רומא וברלין.

בשנת 1926 עלה שוב ארצה והתיישב בתל אביב, ונמנה בין חלוציה של הסגנון הארץ-ישראלי ביחד עם ראובן רובין, ציונה תג'ר וישראל פלדי. רוב האמנים בשנות ה- 20 נטו לתאר את חיי אידילייה בין היהודים לערבים: יושבים בבתי קפה, רוכבים בין הכרמים, ונחים בפיקניק. גוטמן אשר גדל ביפו, הרבה לתאר את הפרדסים של נוה צדק. הפרדסים באותה התקופה היו לרוב שייכים לערבים והפרדסים סימלו את המזרחיות שהיוו אצל גוטמן מסתורין ומשיכה. המשיכה של גוטמן למזרח התבטאה ברמזים לעוצמה, יצריות ומיניות בציוריו משנות ה- 20. גדעון עפרת תיאר: "ב- 1926 כבר ידעה הארץ את נפילת טרומפלדור וחבריו, ואת רצח ברנר וחבריו ואת ההתנקשויות הדו-צדדיות בתל אביב. אך נחום גוטמן, בדומה לשאר האמנים הארציישראליים דאז, מיאנו לראות בערבים אויבים ואף להיפך – ייפו ושגבו אותם בציוריהם. כך עד לפרעות תרפ"ט. עד לאותו אסון בחברון ובערים נוספות – החגיגה הערבית לא חדלה בציור המקומי בכלל ובציורי גוטמן בפרט".

בשנות ה- 30, גוטמן ושאר האמנים המקומיים הרבו בגיחות לפאריס והגיעו למיצוי של הסגנון הנאיבי- אוריינטליסטי. הצבעים הפכו כהים יותר והנוף הישראלי הפך לנוף בעל אפרוריות צרפתית וצבעים כהים יותר בהשפעת מאטיס וסזאן. בשנות ה- 50 הרבה גוטמן לתאר סצנות בטיילת בטבריה, על דייגיה ואנשיה, הנוף נעשה כחול ומוטיב האוניות חזר בציוריו. גם בשנים מאוחרות יותר חזר גוטמן להתרפק על הימים היפים והאבודים של יפו, נווה צדק ותל אביב. יפו חזרה להיות הרמונית וידידותית: פרשים וכרכרות ברחוב, מוכרי אבטיחים חביבים וצבעים עליזים מתארים את האגדה הנוסטלגית.
גוטמן כתב ואייר עשרות ספרים, זכה בפרס דיזינגוף לציור בשנת 1938, יקיר תל אביב (1976), ופרס ישראל לספרות ילדים ב- 1978. בשנות ה- 50 ציוריו הוצגו במוזיאונים החשובים בעולם ובמקביל יצר גוטמן מס' ציורי קיר ופסיפסים שמעטרים את העיר תל אביב. גוטמן אשר נפטר בגיל 82 הוא אחד מהאמנים הישראליים החשובים והאהובים ביותר.

בין 1920 ו 1926- למד גוטמן אמנות בוינה, ברלין ופריז. במהלך תקופה זו החל לאייר ספרים, תחום מרכזי באמנותו הרב תחומית של גוטמן לאורך חייו. בין היתר, אייר את ספריו של אביו, בן ציון, חיים נחמן ביאליק ואת ספרי הילדים שכתב בעצמו. כששב גוטמן לארץ השתלב בקבוצת ”אמני ארץ ישראל” לצד אמנים אחרים כגון ראובן רובין וציונה תג’ר. אמני קבוצה זו עסקו בתיעוד הארץ, נופיה ותושביה תוך שימת דגש על צבעים עזים והאור הבוהק של הארץ. בספרו ”נחום גוטמן” כותב אהוד בן עזר שגוטמן העיד על עצמו כי נכנס לאווירה של חבריו מימי בצלאל והחל לתעד את האור ואת האפקטים המנוגדים שמצא בהווי המזרחי.

לתל אביב מקום מיוחד בציוריו של גוטמן והיא נושאת מטען רגשי-אישי עבורו. היותו עד להתפתחותה והתפתחותו האישית במקביל לה. זיהויו המובהק של גוטמן עם העיר תל אביב קשור קשר הדוק לאופן בו הוא עקב ותיעד אותה בציור ובכתיבה, שלב אחרי שלב, מדיונות החול הצהובות עד להתגבשותה לעיר ממשית ותוססת. בציוריו ניסה גוטמן להנציח את האווירה הים תיכונית ולתפוס את מושג האור. הקומפוזיציות הפשוטות יחסית רוויות ניגודים צבעוניים חריפים אך הרמוניים. לדמות האנושית תפקיד חשוב בציוריו. האווירה אותה קלט גוטמן מועברת הלאה בציוריו במעטפת רומנטית ורכה מחד אך דינמית, אופטימית ומלאת חיים מאידך.