מכירה: אמנות ישראלית ובינלאומית - מכירה 198 תאריך המכירה: 15.12.2024 Item: 102

רפי לביא

ללא כותרת, 1969,
שמן וקולאז' על בד, 73×73 ס"מ, חתום ומתוארך. חתום ומתוארך מאחור.
מקור: אוסף גבי ועמי בראון.
שרבוט העפרון הספונטני של רפי לביא, כנקודת מוצא כמו מיטב עבודותיו האחרות, מוביל אותנו אל סיפור על דלות החומר, המינימליזם וקיטשיות איתה לביא נהפך לאמן המזוהה ביותר בתולדות האמנות הישראלית המוקדמות אשר יצר עם חומרים וטכניקות לא מקובלות. לביא היה מהגדולים ממנסחי המודרניזם הישראלי (מודרניזם כמונח תרבותי, ולא אמנותי) אשר מתאפיין ביחס ביקורתי כלפי המציאות החברתית. בדומה לבכירי האמנים הישראליים, מרובין ועד גרבוז, יצירתו של לביא עשויה כשפת סימנים אשר משקפת את עולמו הרגשי, הרציונלי והאישי; התבוננות בעבודותיו הינה מלאכת פיענוח אשר מחייבת שימוש בידע נרחב ואסוציאציות מורכבות. בעבודת שמן על בד זו, משנת 1969, אנו יכולים לראות כיצד לביא נסוג דווקא לטכניקה פחות מזוהה עימו- כגון צבעי האקריליק, הדיקטים והקרטונים. זאת מכיוון שבתקופה זו, עם תחילת הוראתו במדרשה לאמנות, יכל להרשות לעצמו יצירה על בד ולא כל חומר מזדמן כמו בתחילת שנות ה-60. עם זאת, הסגנון מעוגן לשנות ה-60 באמנות הישראלית והבינלאומית וזרם הקונספטואליות; עולם מקומי של פוסט-"אופקים חדשים". בה לביא מתחיל לפתח קו וכתם שעומדים בזכות עצמם. עבודה זו נוכחת ומשמעותית מבין יצירותיו של לביא מכיוון שמדגימה במלוא הדרתה הליך מעבר של תולדות האמנות הישראלית באותה העת דרך חומר, צורה וצבע: "הלבן הוא הפתרון הלוגי המתבקש והוא בוחר בו כצבע שולט. בחירתו זו כמו יתר הפעילויות מראה כי הדרך בה בודק לביא את התפתחותו או את כוונותיו אינה דרך של אינטואיציה או הליך ספונטני, אלא זהו הליך שכלתני בדוק ומגובה במחשבה תאורטית ומדוקדקת, בניסויים רבים. הפתרונות הללו של הצבע והאין צבע משתלבים בעיסוקו בתמצות ובדואליות."
("רפי לביא", 1988, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית). יצירה זו מציגה לנו עימות מרכזי ומשמעותי היסטורית הלוא היא נקודת המפנה באמנות הישראלית משנות ה-50 לשנות ה-60 שלפני עצמה מבוססת על קונפליקטים משניים בתולדות האמנות הישראלית. אם נפתח את "מילון הסימנים והדימויים" אשר פיתח לעצמו לביא[1], נוכל לזהות שרבוטים כגון "קש" או "עננה"- אפילו "זיקוקי דינור"; סימנים ודימויים אשר חובים מטענים אישיים שונים ומביאים אסוציאציות הן לאמן והן לצופה; העימות בין היצירה לצופה היא מה שמרגשת באמנות של לביא. כל סימן בעבודותיו של לביא הינו ראשוני ותקשורתי, ולכן יצירה זו משלהי שנות ה-60 יכולה לסמל שחר של יצירה פוסט-מושגית בישראל; תרגום של מצבים מנטליים לצורות וצבעים- גישה לראשוניות ותמציתיות באופן מחוכם ולאו דווקא ילדותי.
"מילון הסמלים והדימויים" הנ"ל לקוח מתוך "רפי לביא", 1988, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.

הערכת מחיר: $12,000 - $16,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: רפי לביא

נולד בשנת 1937 ברמת גן. החל את דרכו עולם האמנות הפלסטית לאחר שהשתתף בחוג אמנות של חיים גמזו באוניברסיטה העממית בתל אביב. בשנת 1955 התגייס לצבא אך שוחרר לאחר שנפצע והוכר כנכה צה"ל. לביא נחשב בפני רבים כאחד האמנים החשובים ביותר ובעלי ההשפעה המרכזית ביותר באמנות הישראלית ככלל ועל הציור הישראלי בפרט. בשנת 1965 החל לעבוד כמורה במדרשה לאמנות וחינך דורות של אמנים צעירים. לציוריו שפת סימנים אשר לרוב משקפת את עולמו הרגשי, הרציונלי והאישי, כאשר התבוננות בציוריו היא מלאכת פענוח סמלים שמחייבת שימוש במאגר עשיר של אסוציאציות מורכבות. לביא הפך להיות האמן המינמליסט המזוהה ביותר שעבד עם חומרים שלא היו מקובלים ונחשבו נחותים, כאשר בציוריו הוא מציג אסתטיקה חדשה של קומפוזיציות לא מקובלות, מחיקות, מצעים של דיקטים ושימוש בצבעי אקרילק וצבעים תעשייתים במקום בדים וצבעי שמן. רבים מיצירותיו מבוססים על שרבוט ספונטאני עם עיפרון, אשר הפך להיות אחד ממאפייני ציוריו הבולטים. במהלך השנים נהג לביא להדביק לציוריו צילומים, רפרודקציות וכרזות שונות, ובכך העמיד ביצירה אחת רמות אסתטיקה שונות והפך את הבנאלי והסתמי לאמנות. בשנות השמונים אצרה שרה ברייטברג-סמל את אחת התערוכות החשובות והזכורות באמנות הישראלית "דלות החומר" במוזיאון תל אביב, כאשר את ציוריו של לביא היא שמה במרכז כמוביל בעולם האמנות הישראלי וסמל לסגנון "דלות החומר" שנבנה סביבו וסחף אחריו אמנים רבים וחשובים. סגנון זה התאפיין בשימוש בחומרי יצירה דלים וביחס ביקורתי אל המציאות החברתית ואל המיתוסים של החברה הישראלית.