מכירה: אמנות ישראלית ובינלאומית - מכירה 198 תאריך המכירה: 15.12.2024 Item: 81

יוסף זריצקי

יחיעם, 1951 בקירוב,
שמן על בד יוטה , 227×280 ס"מ,
חתום.
מקור: אוסף גבי ועמי בראון.
ספרות ותערוכה:
• מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין-חרוד, אוקטובר 2009 – אפריל 2010, עמ’ 237 (מצולם).
•מחווה לזריצקי, לכבוד יום הולדתו התשעים, מוזיאון ישראל ירושלים, אוצר יונה פישר, קטלוג מס' 220, אלול תשמ"א – חשוון תשמ"ב, ציור 22 (מצולם).
ספרות: יוסף זריצקי – מונוגרפיה ראשונה, מרדכי עומר, הוצאת מסדה, 1987, עמוד 145 (מצולם).

ציור מרשים וחשוב זה הוא וריאציה נוספת 'על-פי יחיעם', אחד מכמה ניסיונות של זריצקי לעבד למדיום של צבעי שמן את מוטיב "יחיעם", שהיה השראה לסדרת האקוורלים האינטימית שצוירה בקיץ 1951. גדעון עפרת מסביר שהביטוי "ציור על- פי", בשפתו של זריצקי משמעו "העצמת האוטונומיה של הציור שלו, אקט של שחרור נוסף מהתלות במציאות", במקרה הזה זריצקי מצייר על-פי זריצקי – ציור בצבעי שמן, על-פי ציור שלו בצבעי מים. המעבר מצבעי מים על נייר לצבעי שמן על בד (יוטה) נעשה במחשבה לנסח את המוטיב מחדש בקנה מידה מונומנטלי וברמת הפשטה גבוהה יותר, מהלך שמעיד עד כמה הנושא היה חשוב בעיניו. יונה פישר תאר את נוהלי העבודה של זריצקי לפיהם חודשי הקיץ הוקדשו למרחבים הפתוחים ולאקוורלים ואילו "החורף מוקדש לבית בתל אביב לבדי השק […], לציור בצבעי שמן. הקיץ משמש לפיתוח המוטיבים, להגדרת מעמדן של הצורות ב'מרובע' ולפרישתן על-פני המשטח […] החורף מנוצל ל'עיבוד הנתונים', […] לקליטת השפעות מן החוץ, ליישום בפורמט רחב ידיים". לפנינו, איפוא, קודם כל שדרוג מדיומלי וריבוד המחשבה הציורית, לכך אני מבקשת להוסיף גם ממד רעיוני-ציוני, שפחות מזוהה עם זריצקי. ראשיתו של המוטיב בשהייתו של זריצקי בקיבוץ יחיעם בגליל המערבי, בחודשי הקיץ של 1949 – 1951, לצורך הוראתו בסמינר לציור שארגן איגוד האמנים של השומר הצעיר למען חובבי הציור בקיבוצי התנועה. זריצקי עלה לגליל והגיע לקיבוץ הצעיר, אז בן 7 שנים בלבד (קיבוץ יחיעם עלה לקרקע בשנת 1946), ונפעם מהנוף ההררי, מהשדות החקלאיים, מהאוויר הצלול ומחיי השיתוף של חברי הקיבוץ הצעירים. מפגש זה עם הקיבוץ הגלילי הניב את סדרת הציורים על נייר, דמויי 'אטיודים', בשפתו של זריצקי, המשלבים באופן חופשי רישום בעיפרון ועבודה זורמת בצבעי מים, ומתכנסים לפורמטים קטנים יחסית של 50X40 ס"מ בקירוב. האקוורלים של סדרת "יחיעם" – שקופים, אווריריים ומוארים – נחשבים לאחת מפסגות יצירתו של זריצקי המוקדם ולאחד משיאיה של האמנות הישראלית בכלל, שיתחרו, עשרים שנה מאוחר יותר, בסדרת אקוורלים נוספת שלו, של נוף הררי אחר – נופי קיבוץ צובה, הסמוך לירושלים. על-אף שהטיף להפשטה ציורית כביטוי עליון של מודרניזם – תזה שהייתה לעיקרון המוביל של קבוצת "אופקים חדשים", שזריצקי היה מנהיגה הבלתי מעורער – הטבע והנוף, כבסיס מבני וכהשראה ראשונית, מעולם לא נעלמו לחלוטין מציוריו. על הציר שבין פיגורטיביות להפשטה, ממוקמת סדרת "יחיעם" בשלב-ביניים, המבוסס על צורות גיאומטריות מוגדרות (שדות) ורישום ביומורפי משוחרר, המנסה לעקוף את הפיגורטיביות, אך עדיין לסמן נוכחות אנושית במרחב. ממה התרשם זריצקי ביחיעם ומה ביקש לומר באמצעות המוטיב הקיבוצי, שחזר עליו פעמים כה רבות? הסדרה כולה בנויה סביב המבט האידילי של זריצקי על חיי הקיבוץ ועל התרשמותו העמוקה מן הקשר המחודש והמפרה בין האדם לטבע. מבט בוחן מגלה ארבעה מוטיבים חוזרים בסדרה: נוף חקלאי של שדות – חלקות של משולשים ומלבנים – הבונה את מרחב ה'ריבוע' של הציור; קבוצת דמויות של משפחה – זוג הורים וילד המונף באוויר – שיושבת בלב הנוף; סוס המלווה את הדמויות ומייצג את הטבע הפראי/מבויית; דמות הצייר, עם פאלטת הציור בידו, משקיפה על הנוף מן הצד או מלמעלה, כמנצחת על כל ההתרחשות. הדחף של זריצקי להכניס את דמותו שלו, או את מטפורת הצייר, לתוך הפריים של התמונה – מוטיב שהופיע בבירור כבר בסדרת ציורי הגגות משלהי שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים – נועד, כמו בתיאטרון הניכור הברכטיאני, לשלול את אשליית הציור ולהדגיש את מעשה הציור עצמו כמישור מקביל ואוטונומי בפני עצמו. המוטיב של משפחה – הורים וילדם התינוק – השרויים בחיק הטבע בקיבוץ, בשלווה אידילית, מתכתב עם צייר ישראלי אחר, מפורשי "אופקים חדשים", שפעל במתח מול מגמות ההפשטה של זריצקי – יוחנן סימון, אז חבר קיבוץ גן שמואל. סימון קרא לסצנה של המשפחה בקיבוץ בשמות סוציאליסטיים יותר, כמו: "אחרי שעות העבודה", "שעות הילדים" או "שבת בקיבוץ", אבל כל הכותרות האלה התכנסו לאותו נושא: זוג הורים מבלים עם ילדם התינוק מחוץ לבית, בטבע, כשהם ישובים בחלקת דשא או בנוף הפתוח. הדמיון בין זריצקי לסימון בולט עוד יותר כשרואים כיצד זריצקי משרטט בעיפרון, גם אם במרומז, את האב המניף את ילדו באוויר, ממש כמו בציוריו המאז'וריים של סימון – אות וסימן לאושר המושלם והשליו שיוחס לחיי המשפחה בקיבוץ ולשעות הילדים. אפשר להרחיק עדות עוד יותר ולהיזכר במוטיב הנוצרי של "המנוחה בדרך הבריחה למצרים", מוטיב מוכר ממחזור חיי ישו, המתאר את מריה ויוסף עם ישו התינוק נחים בחיק הטבע הפתוח במהלך מסעם למצרים, על מנת להגן על בנם התינוק מפני צוו הריגת הזכרים הנילודים שהוציא הורדוס. סצנה זו שימשה עילה מושלמת לציירים הנוצריים לפתח סצנה פסטורלית רחבת-מבט של נופים מרהיבים העוטפים את הדמויות ואת הטבע עצמו בהילה של קדושה, עד כדי כותרת כמו: "נוף עם המשפחה הקדושה בדרך מצרימה", שניתן לדמות אותה ל"נוף יחיעם עם משפחה", האפוף לא פחות בהילת אור. פרופ' מרדכי עומר נטה לנתק את הדמויות המופיעות בסדרת "יחיעם" מהקשרן הקיבוצי והדגיש את חוסר היענותן לזהותן פועלית-סוציאליסטית,
כמתבקש. בעיני עומר הדמויות שזריצקי נטע במרחבי השדות שקועות בעצמן, "הוזות-חולמות"' מתמסרות לכוחות הטבע שסביבן: "הדמויות בציורי "יחיעם" מוקפות משטחי ירק רוטטים", כתב, "- הפשטה של שדות מוריקים, צמחייה מתבדרת ברוח, ערוגות ירק ומדשאות" – תיאור פסטורלי של נוף הקיבוץ, ספוג באידיאליזציה של חקלאות ועבודת אדמה. נראה שעל אף רמת ההפשטה הגבוהה של סדרת "יחיעם" מחד, ועל- אף הסתייגותו הנחרצת של זריצקי מן הריאליזם החברתי מאידך, ניכרת התרשמותו העמוקה ממה שנראה בעיניו כאידיליה קיבוצית-חקלאית והוא לא מצליח לבלום שמץ של ריגוש ציוני לנוכח האדם היהודי היושב לבטח בשדותיו, מחובר לטבע, קרוב לאדמה, לשדות ולבעלי חיים, ומניף לאוויר את ילדי הדור הבא. עדות להיבט הלאומי-כללי שייחס זריצקי למוטיב של יחיעם ניכרת בעובדה שהוא בחר להגדיל את המוטיב לטובת ציור גדול-ממדים שאמור היה לפתוח את תערוכת העשור של מדינת ישראל, שהתקיימה ב 1958 בבנייני האומה בירושלים, שזה עתה נבנו. כצייר הבכיר בקהילת האמנות המקומית ביקשו מארגני התערוכה להעניק לו מקום של כבוד וזריצקי, שנענה בשמחה להזמנה, עמל קשות כדי להגדיל את הפורמטים הקטנים של האקוורלים לקנה מידה קירוני. בלחץ המעמד הטקסי שונה שם הציור מ"ציור על-פי יחיעם" ל"עוצמה" – כותרת ציונית הולמת יותר, אך הבסיס הציורי המשיך להישען על הצורות הגיאומטריות של שדות יחיעם. הצבת הנוף הקיבוצי-חקלאי בפתח תערוכת העשור, כסמל לעוצמה הציונית המתחדשת, לא צלחה לבסוף, לאחר שראש הממשלה, דוד בן גוריון, שהגיע לתערוכה ערב פתיחתה, פסל את הציור בשל רמת ההפשטה הלא מובנת שלו, והציור הוגלה ממיקומו המרכזי בכניסה אל אחד הקירות הצדדיים. אירוע היסטורי זה מעיד לא רק על פערי ההבנה האמנותית בין הצייר המודרני לבין ראש ממשלתו, אלא גם על כך שזריצקי ייחס למוטיב של יחיעם סמליות לאומית שמתקשרת לערכים של שגשוג, פריון והתחדשות.
ציור השמן של עמי וגבי בראון צויר, כאמור באותו הינף יצירתי של האקוורלים, וכהמשך להם. התיארוך שלו מיוחס לעתים ל-1951 ולעתים ל-1952, אי-בהירות שמעידה על רצף העשייה, בין חודשי הקיץ של שנה אחת לחודשי החורף של השנה העוקבת. הפורמט שנבחר הוא גדול יחסית, רוחבו כמעט 3 מ' וגובהו מעט יותר מ2 מ', והצבעוניות בנויה על שילוב של כחולים וחומים, צבעי שמים ואדמה. עבודת המכחול אינטנסיבית ומהירה, מעט יבשושית, באמצעותה יצר זריצקי מרחב מונומנטלי, מוקף במסגרת חומה, שמשמר את הנוכחות הפיגורלית. יונה פישר מציין שבעוד שבאקוורלים של יחיעם היחס בין הדמויות לשדות הוא קונראפונקטי ודיאלוגי-לסירוגין, בציורי השמן נעשה ניסיון לאחד את הניגודים ולמזג אותם בתוך החומריות של הצבע, אך עדיין האידאה של האדם בטבע נוכחת בציור: דמות זקופה ניצבת מימין; במרכז, שרויה בכתם כחול – המשפחה: אם ואב המניף תינוק בזרועותיו, סוס כחול לידם, ממש במרכז הציור, לאחר שעובד למונוגרמה המסמלת נוכחות של בעל-חיים. ובפינה השמאלית של הציור – ניצב הצייר: הפאלטה מונפת בידו הימנית, כן הציור מולו. דמותו מוארכת והוא קרוב/זר לסצנה, מעין אורח או משקיף, אוהד ללא ספק. גודלו של הציור ואופיו האפי מעיד שזריצקי ביקש להציע הצהרה מסכמת לנושא: ציור מופשט, חופשי ומשוחרר, מלא באנרגיה פנימית של עשייה ציורית ובה־בעת – איקונה של נוף מקומי, שבמרכזה האדם הישראלי החדש, הקרוב לאדמה ולטבע.
ד"ר טלי תמיר
1. גדעון עפרת, זריצקי על-פי זריצקי, מחווה ל"עוצמה" (על-פי יחיעם) פאריז (1958 –1969), בתוך זריצקי, אקוורלים, עורך: ישעיהו יריב, הוצאת גלריה גורדון, תל אביב, 1992.
2. יונה פישר, מסעות אל מקומות ומסעות אל ציורים , זכרון־יעקב, נען ויחיעם, פאריז אמסטרדם (1940 – 1955), בתוך זריצקי אקוורלים, עורך: ישעיהו יריב, הוצאת גלריה גורדון, תל אביב, 1992, עמ' 301.
3. יונה פישר, בתוך זריצקי אקוורלים, עמ' 301.

הערכת מחיר: $300,000 - $400,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסף זריצקי

יוסף זריצקי נחשב לאחד מהאבות המייסדים של האמנות המודרנית בארץ ישראל ולאחד מגדולי האמנים המקומיים וב-1959 זכה בפרס ישראל לציור. ב-1923 עלה יוסף זריצקי לארץ ישראל, התיישב בירושלים ומיד החל לצייר את נופיה כמו גם נופים אחרים. כבר כעבור שנה הוצגו תערוכות יחיד שלו במספר מקומות בארץ, והוא החל למשוך תשומת לב והערכה. ב-1925 עבר זריצקי לתל אביב, שבה המשיך לפתח ולשכלל הן את הפן הטכני של הציור והן את אישיותו כאמן, ובפרט לגבש סגנון ייחודי. הוא הרבה לצייר את נופי העיר שצמחה במהירות מסחררת, ועשה זאת בסגנון מודרני המבוסס על משטחי צבע רחבים ומשיכת מכחול משוחררת. הודות להתערותו המהירה של זריצקי בסצנת האמנות המקומית, ואישיותו הדומיננטית כבר ב-1927 הפך ליושב הראש של אגודת הציירים והפסלים בא"י. שני עשורים מאוחר יותר פרש זריצקי מאגודת הציירים לאחר שחולל סערה כאשר ניסה לקבוע בצורה בלעדית את רשימת המשתתפים בביאנלה של ונציה. זריצקי ביחד עם ציירים בולטים אחרים באותה תקופה (יוחנן סימון, מרסל ינקו, משה קסטל ועוד) החליטו להקים גוף אלטרנטיבי לאגודה, "אופקים חדשים". קבוצת אופקים חדשים אותה ייסד זריצקי הפכה במרוצת השנים לקבוצה החשובה ביותר באמנות המקומית ודורות של אמנים התחנכו על ההפשטה של יוסף זריצקי, לצד אסיגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. במסגרת "אופקים חדשים" החל הרומן של יוסף זריצקי עם הסגנון המופשט – שאותו ניסה להנחיל לחבריו, לעתים בנועם ולעתים באגרסיביות. כך או כך סביב ציוריו שרר קונצנזוס, והצגתם במוזיאונים בולטים (למשל סטדלייק ההולנדי וארמון האמנויות היפות של בריסל) קיבעה את מעמדו של זריצקי כבכיר הציירים בארץ. ב-1959 זכה כאמור בפרס ישראל ומאז ועד מותו בגיל 96 המשיך ליצור בסגנון המופשט הלירי, ובעיקר תוך שימוש בצבעי מים כמו גם יצירת עבודות בגודל מונומנטלי. לאורך כל הדרך התבלט זריצקי לא רק כצייר אלא גם כמתווה דרך – בעיקר בזכות כשרונו העצום ואישיותו הדומיננטית ולאו דווקא לנוכח התפקידים הפורמליים אותם מילא. לצד רפי לביא, הוא נחשב לאחד משני האמנים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על הציור הישראלי.