מכירה: אמנות ישראלית ובינלאומית - מכירה 198 תאריך המכירה: 15.12.2024 Item: 33

יוחנן סימון

בת האמן,
שמן על בד, 37×28 ס"מ,
חתום.
זהו ציור נדיר של יוחנן סימון, שצויר בשנות הארבעים המוקדמות, המתאר את דיוקן בתו הבכורה ניצה, יושבת ומעלעלת בספר ב’סטודיו’ שלו, שהיה, למעשה, עמדת שמירה מוגבהת בשולי הקיבוץ. סימון ידוע ברגישותו הגבוהה לילדים: כמעט ואין ציור שלו מתקופת היותו חבר קיבוץ גן שמואל (1953 – 1936) שלא נראים בו תינוקות, ילדים או בני נוער. הוא-עצמו, הפך לאב בגיל 34, מבוגר יחסית לזמנו, לאחר שנישא ב-1938 לשרה כץ מהגרעין הצ’כי שהצטרף לקיבוץ. שתי בנותיו, ניצה ואיה, מונצחות בדיוקנאות ישירים ונוכחות גם בציורים אחרים של ”נוער בקיבוץ” או ”שעות הילדים” בדשא הגדול. הן מזוהות על ידי סרט אדום בשערן, פרט קישוטי שאינו מאפיין את הסגפנות הקיבוצית ומוסיף להן לוויית-חן. בציור אחר שלו הנקרא ”הדור הבא” (1952), ובו נראים שני ילדים נוטעים שתיל רך, סימון ביטא בבירור את הקשר בין נוכחות של בני דור המהפכה לבין החזון הציוני המשתקם של בריאות, פוריות והמשכיות.
מבחינה סגנונית, הציור מאפיין את העשור של שנות הארבעים ביצירתו של סימון: קומפוזיציה דחוסה ודשנה וקונטורים כהים, בהשפעת הציור של ג’ורג’ רואו האקספרסיוניסט הצרפתי ומורו הגרמני – מקס בקמן. על-אף העובדה שבאותן שנים צייר על גבי שקי סוכר שקיבל מהאקונומית והכשיר אותם לבדי ציור, הטכניקה שלו תואמת ציור שמן סמיך ועשיר, אירופאי מאד, המכיל גם אלמנטים של טבע־דומם ותפנים בדמות אגרטלי פרחים על שולחן מכוסה במפה. ’העמדה’ שהפכה לחדר-ציור, מופיעה בכמה ציורים מאותן שנים, ומאפיין אותה מבט מוגבה על נוף השדות המגיח מבעד לדלת פתוחה ומרחב צר וצפוף המשקף את גודלה הממוזער. מטאטא ניצב ליד הדלת, מעיד על האבק החודר מן השדות. הפנים אפלולי, אינטימי וחם, לעומת החוץ הצהוב הבוהק בשמש, והילדה ניצה שקועה בספרה, בלי קבוצת הילדים סביבה. מאחורי גבה שעונים ציורים והיא נהנית מן הפריבילגיה של ’בת הצייר’, שיכולה לברוח אל השקט
והפרטיות בסטודיו של אביה.
ד”ר טלי תמיר

הערכת מחיר: $8,000 - $12,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוחנן סימון

יוחנן סימון הוא צייר יליד גרמניה שהפך למזוהה במיוחד עם התנועה הקיבוצית ועם הריאליזם הסוציאליסטי. סימון נולד בשנת 1905 ובשנת 1936 עלה לארץ והתיישב בקיבוץ גן שמואל, שם מצא עצמו עוסק במגוון עבודות, אך כמעט ולא מצייר. יחד עם זאת הכישרון הרב שלו לא נעלם מעיני קברניטי "הקיבוץ הארצי" ואלה גייסו אותו לטובת האדרת התנועה הקיבוצית באמצעות האמנות. הוא צייר כרזות מלאות פאתוס ל"שומר הצעיר", ציורים המציגים את הווי הקיבוץ כמוצלח במיוחד ובפרט סצנות משפחתיות המשלבות אושר ואינטימיות, וכן יצירות המפארות את ערך העבודה ואת יופיה של האדמה (בפרק זמן שזכה להגדרה "התקופה החומה"). כך סימון נבחר לצייר את הכרזה הרשמית של יום העצמאות הראשון וכן כרזה לאחד במאי 1950. ב-1953 ביצע סימון מפנה משמעותי נוסף, הן מבחינת אורח החיים והן מבחינה סגנונית – הוא נפרד מאשתו הראשונה, עבר לתל אביב, והחל לצייר בסטודיו שלו (ששכן בשדרות רוטשילד 125, במרחק קצר מאוד אגב מביתו של צייר מפורסם אחר, יוסל ברגנר) בסגנון שונה לחלוטין מזה שאפיין אותו בקיבוץ. יצירותיו בתקופה זו הפכו מודרניים, מופשטים, צבעוניים מאוד ומלאי אופטימיות – בעיקר בהשפעת המסע לדרום אמריקה – ולקראת סוף ימיו אף עבר סימון לציורים סוריאליסטיים נוסח חואן מירו. סימון ידוע גם בציורי הקיר גדולי המימדים שלו להם נחשף בנסיעותיו לניו יורק ואיטליה. בשנת ה- 50 יצר מס' ציורי קיר באוניברסיטאות, מפעלים ומבני ציבור, ואף על אניות של חברת צים. במסעותיו לדרום אמריקה יצר גם ציורי קיר ידועים בברזיל וארגנטינה.