מכירה: אמנות ישראלית ובינלאומית - מכירה 192 תאריך המכירה: 10.09.2023 Item: 115
אביבה אורי
הסעודה האחרונה, 1970 ,
שמן וספריי על בד, 65x65 ס"מ,
חתום. חתום ומתוארך מאחור.
שתי דוגמאות נדירות מתוך פרק קצר ויוצא דופן בגוף העבודות הסוער של אביבה אורי, שבו היא מתנסה בסגנון "פופיסטי"– אמריקאי, ומבקשת להיות 'עכשווית' ומעודכנת. בטקטיקה זו, שהייתה זרה לסגנונה הסגפני המוקדם, נקטה אורי בתקופה שבה השתתפה בתערוכות של קבוצת " 10+ ", אליהן הוזמנה על ידי מנהיג הקבוצה, מי שגם הצהיר על עצמו כתלמיד שלה – רפי לביא. על-אף שהייתה מבוגרת בעשור בערך ממרבית חברי הקבוצה האחרים, מעמדה כרשמת רדיקלית העניק לה בכורה, והיא השתתפה כחברה קבועה, החל מהתערוכה החמישית, שהתמקדה ב"אדום", ובארבע תערוכות נוספות: "תערוכת העירום" (1967 ), "בעד ונגד" ( 1968 ), " +10 בעיגול" ( 1969 ), ו -" +10 עולה על וונוס" ( 1970 ). חברותה בקבוצת " +10 " הצעירה, שלביא, סירב לייחס לה כל מרכיב אידיאולוגי מלבד חדשנות ורעננות מתריסה, גרמה לאורי לבצע כמה שינויים מהותיים בעבודתה: היא זנחה את הצמצום החמור של רישום שחור/לבן שאיפיין אותה מראשית דרכה בשנות החמישים, והחלה להשתמש בצבעים שונים. היא אף מיתנה את הרישום הקווי, נטול הנרטיב, לטובת דימויים פיגורטיביים; בעבודות אלו הוסיפה אורי לאיקונוגרפיה שלה ציטוטים מתוך תולדות האמנות, רפרודוקציות, שבלונות, אותיות ומספרים ברוח הפופ ארט; אך השינוי הקריטי ביותר היה זה החומרי: במקום נייר, פחם ודיו אורי עברה לצבעי שמן על בד, מדיום שהיה לה חדש ולא ממש תאם את הצורך שלה בדיוק מרבי ובתחושה שהיא נעה על מסלול מעט צדדי.
כל החוקרים שכתבו על אורי מציינים את פרק הזמן הקצר הזה ואת הבחירה לצייר על בדים כפרק יוצא דופן בעבודתה, שאורי עצמה זנחה, על מנת לחזור לרישום הסיסמוגרפי שלה, אם כי בתוספת של צבע אדום, בעיקר בעבודות האדומות הגדולות משנות השמונים. "הפופ ארט של אורי לא היה כזה באמת", כתב גדעון עפרת, "כי אם גשר קצר מועד אל רפרטואר סובייקטיבי אפל". גלעד מלצר, בעקבות דלז וגואטרי, הגדיר את הסגנון הזה של אורי כ"שפה מינורית" במסגרת הנוסח המאז'ורי של שפת הרישום שלה. מלצר מדגיש שגם האוצרים שאצרו תערוכות רטרוספקטיביות של אורי בחרו לא לקטוע את רצף עבודות הנייר עם עבודות הבדים, והתעלמו מהן לגמרי. לפיכך, יש עניין רב דווקא לחזור ולהתבונן בציורים הללו של אורי ולהתרשם מהקו הרישומי הקלאסי שלה ברישום של וונוס, למשל, כפי שלמדה מגדול מורי הרישום שלה – לדבריה – דוד הנדלר, שהיה בן זוגה.
הציור המתוארך ל 1968- בקירוב, מפתיע במרקם הצבעוני החריג כל כך בעבודה של אורי, ובמרקם הגיאומטרי נוסח ג'ספר ג'ונס: עיגול דמוי-מטרה, שבלונות וחלוקה לגריד של רישומים מיניאטוריים המצטברים למכלול עמוס. הציור השני, מתוארך ל 1970- (תיארוך מאחור), מכיל שני מוטיבים שלכאורה אינם מתחברים: ציטוט מתוך "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י, ודיוקן כפול (משוער) של מנחם בגין (?), נואם ומנופף באגרופו, ממש מאחורי ראשו של ישו. פניהם של ישו והשליחים נראים מעט קריקטוריים והציור מרגיש כאמירה פוליטית שאין לנו כרגע את מלוא הנתונים לפענחה. ייתכן שהפיגוע במושב אביבים, שאירע באפריל 1970 , מהדהד כאן בין דימוי הקורבן לדימוי הפוליטי של מי שהיה באותם ימים ראש האופוזיציה. כך או כך, אורי מתגלה כאן באופן מרתק כציירת מגיבה ומעורבת, בעלת אומץ וסקרנות לאקספרימנטים סגנוניים ופוליטיים. כמה שנים מאוחר יותר היא תגיב ישירות לטראומה של מלחמת יום כיפור ובראשית שנות השמונים היא תשקיף בחרדה על מלחמת לבנון ותגיב בדרכה.
טלי תמיר
שמן וספריי על בד, 65x65 ס"מ,
חתום. חתום ומתוארך מאחור.
שתי דוגמאות נדירות מתוך פרק קצר ויוצא דופן בגוף העבודות הסוער של אביבה אורי, שבו היא מתנסה בסגנון "פופיסטי"– אמריקאי, ומבקשת להיות 'עכשווית' ומעודכנת. בטקטיקה זו, שהייתה זרה לסגנונה הסגפני המוקדם, נקטה אורי בתקופה שבה השתתפה בתערוכות של קבוצת " 10+ ", אליהן הוזמנה על ידי מנהיג הקבוצה, מי שגם הצהיר על עצמו כתלמיד שלה – רפי לביא. על-אף שהייתה מבוגרת בעשור בערך ממרבית חברי הקבוצה האחרים, מעמדה כרשמת רדיקלית העניק לה בכורה, והיא השתתפה כחברה קבועה, החל מהתערוכה החמישית, שהתמקדה ב"אדום", ובארבע תערוכות נוספות: "תערוכת העירום" (1967 ), "בעד ונגד" ( 1968 ), " +10 בעיגול" ( 1969 ), ו -" +10 עולה על וונוס" ( 1970 ). חברותה בקבוצת " +10 " הצעירה, שלביא, סירב לייחס לה כל מרכיב אידיאולוגי מלבד חדשנות ורעננות מתריסה, גרמה לאורי לבצע כמה שינויים מהותיים בעבודתה: היא זנחה את הצמצום החמור של רישום שחור/לבן שאיפיין אותה מראשית דרכה בשנות החמישים, והחלה להשתמש בצבעים שונים. היא אף מיתנה את הרישום הקווי, נטול הנרטיב, לטובת דימויים פיגורטיביים; בעבודות אלו הוסיפה אורי לאיקונוגרפיה שלה ציטוטים מתוך תולדות האמנות, רפרודוקציות, שבלונות, אותיות ומספרים ברוח הפופ ארט; אך השינוי הקריטי ביותר היה זה החומרי: במקום נייר, פחם ודיו אורי עברה לצבעי שמן על בד, מדיום שהיה לה חדש ולא ממש תאם את הצורך שלה בדיוק מרבי ובתחושה שהיא נעה על מסלול מעט צדדי.
כל החוקרים שכתבו על אורי מציינים את פרק הזמן הקצר הזה ואת הבחירה לצייר על בדים כפרק יוצא דופן בעבודתה, שאורי עצמה זנחה, על מנת לחזור לרישום הסיסמוגרפי שלה, אם כי בתוספת של צבע אדום, בעיקר בעבודות האדומות הגדולות משנות השמונים. "הפופ ארט של אורי לא היה כזה באמת", כתב גדעון עפרת, "כי אם גשר קצר מועד אל רפרטואר סובייקטיבי אפל". גלעד מלצר, בעקבות דלז וגואטרי, הגדיר את הסגנון הזה של אורי כ"שפה מינורית" במסגרת הנוסח המאז'ורי של שפת הרישום שלה. מלצר מדגיש שגם האוצרים שאצרו תערוכות רטרוספקטיביות של אורי בחרו לא לקטוע את רצף עבודות הנייר עם עבודות הבדים, והתעלמו מהן לגמרי. לפיכך, יש עניין רב דווקא לחזור ולהתבונן בציורים הללו של אורי ולהתרשם מהקו הרישומי הקלאסי שלה ברישום של וונוס, למשל, כפי שלמדה מגדול מורי הרישום שלה – לדבריה – דוד הנדלר, שהיה בן זוגה.
הציור המתוארך ל 1968- בקירוב, מפתיע במרקם הצבעוני החריג כל כך בעבודה של אורי, ובמרקם הגיאומטרי נוסח ג'ספר ג'ונס: עיגול דמוי-מטרה, שבלונות וחלוקה לגריד של רישומים מיניאטוריים המצטברים למכלול עמוס. הציור השני, מתוארך ל 1970- (תיארוך מאחור), מכיל שני מוטיבים שלכאורה אינם מתחברים: ציטוט מתוך "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י, ודיוקן כפול (משוער) של מנחם בגין (?), נואם ומנופף באגרופו, ממש מאחורי ראשו של ישו. פניהם של ישו והשליחים נראים מעט קריקטוריים והציור מרגיש כאמירה פוליטית שאין לנו כרגע את מלוא הנתונים לפענחה. ייתכן שהפיגוע במושב אביבים, שאירע באפריל 1970 , מהדהד כאן בין דימוי הקורבן לדימוי הפוליטי של מי שהיה באותם ימים ראש האופוזיציה. כך או כך, אורי מתגלה כאן באופן מרתק כציירת מגיבה ומעורבת, בעלת אומץ וסקרנות לאקספרימנטים סגנוניים ופוליטיים. כמה שנים מאוחר יותר היא תגיב ישירות לטראומה של מלחמת יום כיפור ובראשית שנות השמונים היא תשקיף בחרדה על מלחמת לבנון ותגיב בדרכה.
טלי תמיר
הערכת מחיר: $8,000 - $12,000
אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם
אודות: אביבה אורי
אביבה אורי נולדה בצפת בשנת 1922. כבר בנעוריה החלה אורי לעסוק בציור, עיסוק שלא זכה לעידוד מצדו של אביה. למרות זאת, שיעורי האמנות הראשונים שלה נערכו בשנת 1943 אצל משה קסטל תוך ניהול רומן בין השניים שבגינו הפסיקה אורי את שיעוריה אצלו. בשנת 1944 החלה ללמוד אמנות בשנית, הפעם אצל הצייר דוד הנדלר אשר היה בן זוגה עד סוף חיה. בתחילת דרכה, בשנות ה-50, התבססו רישומיה של אורי על נופים, פורטרטים ומראות, אך כבר אז היוו אלה רק בסיס לציוריה. בשלהי שנות החמישים הפכו הנושאים בציוריה של אורי מפיגורטיביים למופשטים יותר ויותר תוך שמירה על תחושה צורנית חזקה. הרכיבים בציוריה מופיעים כשיכבה על גבי שיכבה, מסתירים אלו את אלו. מוטיב המופיע בכל שלבי יצירתה של אורי הינו המלבן – בעבודות רבות מתייחסים המלבנים ל"קברים נסתרים" או ל"טנקים שורדים", אצל אורי המוות שביצירה והיצירה שבמוות הם היפוכים שגורים. עבודותיה של אורי סובבות סביב קומפוזיציות מדוייקות אותן יצרה ברישום קווים אקספרסיבי ומורכב, הקווים בעבודותיה מביעים רגשות עזים וסערות נפש תוך כדי שליטה מלאה בקו ובקומפוזיציה. מתחילת דרכה ועד סוף שנות השישים היו עיקר ציוריה מבוססים על הצבעים השחור והלבן בלבד. הצבע השחור ברישומי הגיר שלה עבה, סמיך ואפל. לקראת סוף שנות ה- 60 החלה אורי לעשות שימוש ביותר ויותר צבעים בהשפעת הפופ ארט, כולל שימוש בצבעי שמן ואקריליק על גבי בד, אולם המשיכה במקביל גם בעבודה עם הנייר כמדיום עיקרי. גם כאשר עשתה שימוש בצבע, בדרך כלל עדיין היה הגיר השחור הבסיס לציור. אביבה אורי ציירת ישראלית אשר נודעה בעיקר בזכות רישומיה. מי שנחרטה בתודעה הציבורית כאישיות רבת מסתורין ואחת מן היוצרות המשפיעות בעולם האמנות הישראלי.
פריטים דומים:
Powered by WEB2
© All Rights Reserved Tiroche