מכירה: 182 תאריך המכירה: 30.10.2021 Item: 130
אורי ליפשיץ
זוג,
שמן על בד, 114X146 ס"מ,
חתום מאחור.
אצל ליפשיץ, חוויית הציור היא חווית גופו שלו במפגש עם העולם. הגוף האנושי המצוי במשבר פיזי ונפשי, גוף מעוות מכאב, זועק, חסר עור, גוף היברידי שחלקו אנושי וחלקו צורות הנדסיות, גוף חולה ומוענה- הדימויים הללו מתפתחים לאורך ההיסטוריה שלו כצייר. בתחילת דרכו צייר מנקודת מבט סובייקטיבית וביטא את חוויות גופו ונפשו. מאוחר יותר הפך, לדבריו, לברומטר, למדיום וכלי המוסר נתונים ומגיב ליומיום ולחברה. המלחמה, כחוויה אקספרסיוניסטית שנטמעת באמן ומדברת ממנו, שיחקה לדעתנו תפקיד מרכזי בהתפתחו כצייר. ליפשיץ הוא, ללא ספק, אמן של רגעי שיא, של דרמה, רגש, רעש ומצבי קיצון. כל דבר הוא גורלי, כמו ההתמכרות לאדרנלין שעבור עירנות חדה היא צורך קיומי-הישרדותי. עבור ליפשיץ, עצם תהליך הציור הוא צורך הישרדותי. [...]
לכל אורך יצירתו התכתב ליפשיץ עם שורה של מאייסטרים מתולדות האמנות- ליאונדרו דה וינצ'י, דייגו ולאסקז, פרנסיסקו גויה, יוהנס ורמיר, וינסנט ואן גוך, ז'אן-פרנסואה מילה, אונורה דומייה, פרנסיס בייקון, ואמני "פופ" אמריקאיים כאנדי וורהול, רוברט ראושנברג ולארי ריוורס. כולם שימוש לו מושאים לוויכוח, מחווה, ביקורת, התקפה, בחינה, התכחשות והשראה. מרתק לגלות עד כמה מגוונת יצירתו של ליפשיץ, שאינה שוקטת על שמריה. ליבת עיסוקו הנושאית נותרת בעינה: המצב האנושי רווי הסבל, הביקורת על המנגנון, הדרמה והחרדה שבקיום, אולם מבחינה סגנונית הוא כל הזמן דוחף- בלהט ובתאווה- לחדש, לקלוט, להשתנות. [...]
והנה, בתקופה שבה מתחיל ליפשיץ את הקריירה האמנותית שלו, בשנות השישים והשבעים, כבר יש שפה, יש מדינה ולאום, "היהודי החדש" תפס חזקה- ובכל זאת חסר דבר-מה עמוק בקיום האנושי, וזהו חוסר מענה. דימויי הגוף בעבודתו של ליפשיץ נותנים ביטוי לסובייקט המודרני הנדרס בין התברגנות לבין מנגנון; בין צדו החייתי לבין ריסונו וסירוסו; בין מלחמה לבין חיי שגרה ושובע. הגוף הסובל הוא גם מעוות, נלעג, לא שלם, מאבד את גבולותיו, את עורו. זהו גוף בתהליך של התפרקות, והתפוצצות. גוף רדוף, הנתון בצעקה קיומית תמידית. בדי הציור של ליפשיץ מתמלאים בייצוגי גוף גרוטסקיים, לא פרופורציונאליים, היברידיים גופים אנושיים המשולבים בחיות, בעופות דורסים, בתותבות או בחלקי מכונה. עבור ליפשיץ, הגוף הגרוטסקי וזעקתו הם הבעה ויזואלית כנה של סבל קיומי.
איה לוריא, אורי דרמור, אורי ליפשיץ: בשר ודם, 2016 , עמ' 10-18 .
שמן על בד, 114X146 ס"מ,
חתום מאחור.
אצל ליפשיץ, חוויית הציור היא חווית גופו שלו במפגש עם העולם. הגוף האנושי המצוי במשבר פיזי ונפשי, גוף מעוות מכאב, זועק, חסר עור, גוף היברידי שחלקו אנושי וחלקו צורות הנדסיות, גוף חולה ומוענה- הדימויים הללו מתפתחים לאורך ההיסטוריה שלו כצייר. בתחילת דרכו צייר מנקודת מבט סובייקטיבית וביטא את חוויות גופו ונפשו. מאוחר יותר הפך, לדבריו, לברומטר, למדיום וכלי המוסר נתונים ומגיב ליומיום ולחברה. המלחמה, כחוויה אקספרסיוניסטית שנטמעת באמן ומדברת ממנו, שיחקה לדעתנו תפקיד מרכזי בהתפתחו כצייר. ליפשיץ הוא, ללא ספק, אמן של רגעי שיא, של דרמה, רגש, רעש ומצבי קיצון. כל דבר הוא גורלי, כמו ההתמכרות לאדרנלין שעבור עירנות חדה היא צורך קיומי-הישרדותי. עבור ליפשיץ, עצם תהליך הציור הוא צורך הישרדותי. [...]
לכל אורך יצירתו התכתב ליפשיץ עם שורה של מאייסטרים מתולדות האמנות- ליאונדרו דה וינצ'י, דייגו ולאסקז, פרנסיסקו גויה, יוהנס ורמיר, וינסנט ואן גוך, ז'אן-פרנסואה מילה, אונורה דומייה, פרנסיס בייקון, ואמני "פופ" אמריקאיים כאנדי וורהול, רוברט ראושנברג ולארי ריוורס. כולם שימוש לו מושאים לוויכוח, מחווה, ביקורת, התקפה, בחינה, התכחשות והשראה. מרתק לגלות עד כמה מגוונת יצירתו של ליפשיץ, שאינה שוקטת על שמריה. ליבת עיסוקו הנושאית נותרת בעינה: המצב האנושי רווי הסבל, הביקורת על המנגנון, הדרמה והחרדה שבקיום, אולם מבחינה סגנונית הוא כל הזמן דוחף- בלהט ובתאווה- לחדש, לקלוט, להשתנות. [...]
והנה, בתקופה שבה מתחיל ליפשיץ את הקריירה האמנותית שלו, בשנות השישים והשבעים, כבר יש שפה, יש מדינה ולאום, "היהודי החדש" תפס חזקה- ובכל זאת חסר דבר-מה עמוק בקיום האנושי, וזהו חוסר מענה. דימויי הגוף בעבודתו של ליפשיץ נותנים ביטוי לסובייקט המודרני הנדרס בין התברגנות לבין מנגנון; בין צדו החייתי לבין ריסונו וסירוסו; בין מלחמה לבין חיי שגרה ושובע. הגוף הסובל הוא גם מעוות, נלעג, לא שלם, מאבד את גבולותיו, את עורו. זהו גוף בתהליך של התפרקות, והתפוצצות. גוף רדוף, הנתון בצעקה קיומית תמידית. בדי הציור של ליפשיץ מתמלאים בייצוגי גוף גרוטסקיים, לא פרופורציונאליים, היברידיים גופים אנושיים המשולבים בחיות, בעופות דורסים, בתותבות או בחלקי מכונה. עבור ליפשיץ, הגוף הגרוטסקי וזעקתו הם הבעה ויזואלית כנה של סבל קיומי.
איה לוריא, אורי דרמור, אורי ליפשיץ: בשר ודם, 2016 , עמ' 10-18 .
הערכת מחיר: $8,000 - $12,000
אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם
אודות: אורי ליפשיץ
אורי ליפשיץ נולד ב-1936 בקיבוץ גבעת השלושה. ב- 1952 ,למשך שנה, החל ללמוד אמנות בסמינר הקיבוצים תחת מרסל ינקו בתחום הציור ותחת דב פייגין בתחום הפיסול. ב-1954 ליפשיץ התגייס לצבא ושירת בחטיבת הצנחנים ולאחר שנפצע במסגרת פעילות שוחרר מהצבא. ב-1961 לאחר שלמד ציור תחת חיים קיוה הוא נסע לפריז לשלושה שבועות. בהמשך, ב-1963 החל ללמוד טכניקות תחריט וב-1965 הוא עבר שוב לפריז למשך שנה וחצי. ב-1965 חבר ליפשיץ לרפי לביא וביחד ייסדו את הקבוצה "עשר פלוס", שנחשבה לפורצת דרך באמנות הישראלית. ליפשיץ הרבה לצייר את עצמו ואת גופו בדרכו הייחודית, תוך סערת ייצרים ולעיתים בוטות רבה. בעבודותיו הוא גם מתייחס לפוליטיקה ולבעיות אקטואליות תוך שימוש בצילומי עיתונות ישראליים. לקראת סוף חייו, ליפשיץ יצר סדרה המתארת בהקצנה את מותו וקבורתו על ידי שימוש בצבעים כהים והכבדים. עבודותיו מציגות את הדיסוננס ואת הקונפליקט הפיזי והנפשי ואת המאבק התמידי של התגבשות הזהות העצמית.
ב-1966 לאחר גירושיו ליפשיץ עזב את הקיבוץ ועבר לתל- אביב וב-1969 הוא ייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בסן פאולו. ליפשיץ השתתף בתערוכה האחרונה של קבוצת "אופקים חדשים" יחד עם רפי לביא, משה קופפרמן ויגאל תומרקין. הוא הציג תערוכת יחיד במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל- אביב, ורבות מיצירותיו נמצאות באוספי מוזיאונים ואוספים חשובים שונים.
פריטים דומים:
Powered by WEB2
© All Rights Reserved Tiroche