מכירה: 180 תאריך המכירה: 13.03.2021 Item: 157

ציבי גבע

דיפטיך: כאפיה, 26 + 27 , 1990 ,

שמן על בד, 178X178 ס"מ (כל אחד),

חתום, מתואר ומתוארך מאחור.

באמצע שנות השמונים החלה להסתמן בעבודותיו של ציבי גבע חלוקה גיאומטרית ברורה יותר, וניכר יותר ויותר לעין הניסיון לייצוג של רב-תרבותיות, עם ציטוטים מאמנות יפנית, סינית, אפריקאית וכדומה. לקראת סוף שנות ה-80 , עם תחילת העבודה על סידרת ציורי הכאפייה, השלים גבע את המעבר מציורים המכילים ריבוי של דימויים ותכנים בפיזור על הבד – לציור הומוגני יותר לכאורה, המכיל את הריבודיות בריבוי משמעות שהוא נושא ולא בריבוי האלמנטים המצויים בו. ציורי הכאפייה הסבוכים מציגים את רשת ההשתרגות של הכאפייה ברובד אחד – ועולם של התרחשויות, צבעים וטקסטורות ברבדים שמתחתיו. המבט על ציורי הכאפייה מתעתע ונע בין תחושה של שטיחות האובייקט הנתון ופני השטח של הציור מצד אחד, לבין תחושת העומק של אשליית הציור מצד אחר. בציורי הכאפייה המוקדמים הקפיד גבע לשמור על תבנית הדימוי הכללית, על הכללת שולי הכאפייה המעוטרים בתוך מסגרת הציורים, ועל נאמנות גבוהה יחסית

לדוגמאות הבדים המתוארים. עם הזמן צברה דגמיות הציורים מימד של תנועה דינמית בפני עצמה. אופן הפרישה של הדימוי על הבד הוסט והשתנה. לא פעם רק חלק מדימוי הכאפייה המקורי הופיע על הבד, ובמקרים רבים הופיעו שכבות דגמיות שונות האחת על גבי השנייה, תוך בניית הסטות משתנות או הצללות, שיצרו תחושה של תלת מימד. כתוצאה ממהלך זה, דגמיות הכאפייה נעשתה בת המרה עם זו של גדר או סורג. תנועת המטוטלת של המבט בין הגריד האוריינטלי המרוכך שעל פני השטח של העבודות לבין החלוקות הגיאומטריות הצבעוניות המתגלות בבסיסן, בין מסגרת הציור למסגרת הדימוי, בין מהלכים של חשיפה למהלכים של חסימה, בין תחושה של עומק להתרסה של שטיחות – תנועה זו מייצרת סיטואציה שבה המבט חודר ונהדף חליפות, ודימוי הכאפייה כמו מתגלה ונעלם בעת ובעונה אחת.

הדס מאור

הערכת מחיר: $20,000 - $30,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: ציבי גבע

ציבי גבע נולד בקיבוץ עין-שמר וכיום חי ועובד בתל אביב ובניו יורק. יצירות האמנות של גבע מתייחסות למצב הפוליטי המורכב בקיום הישראלי-פלסטיני המקומי. מראשית עבודתו ניתן לראות את ההתמודדות עם הנושא על ידי ייצוג מוטיבים מקומיים ספציפיים של זהות מקומית הטעונים במשמעות פוליטית ותרבותית. דימוי חוזר הוא הסטריאוטיפ של הערבי, בעל הכאפייה, השפם והחוסר באישיות ייחודית למראה. הדימוי של הכאפייה לדוגמא, הוא מושא התייחסות כלל ערבית מוכרת, זהו סמל תרבותי מוצהר שנעשה לאורך השנים לסמל מזוהה עם המאבק הפלסטיני לכינון זהות ומדינה. בעבודתו יש פירוק מושגי יסוד בכוונה לערער את הקשרם. בתערוכות של גבע היצירות מוצבות בחלל באופן שבו ניתן לראות עיסוק ביחסי כובש ונכבש. האובייקטים אותם מצייר גבע קשורים באופן ישיר לחברתי ולפוליטי ולהקשר התרבותי. האובייקט המצויר מבקש להצביע לא רק על האובייקט עצמו אלא להבינו בהקשר ביקורתי ונקיטת עמדה במרחב הציבורי. האמן יוצר בסדרות, בין הדימויים החוזרים ביצירותיו ניתן לראות כאפיות, בלאטות, חלונות, קוצים, פרחים, ציפורים והרים. ציורי הפרחים כמו ציורי הציפורים מאופיינים באלמנט ההקפאה, סטטיות ומלווים בתחושת ריקנות. הציפורים והפרחים השחורים נגלים כנטולי חיים. כל יצירה עומדת בפני עצמה אך מהווה חלק מסדרה ומתחברת עם ההקשר הפוליטי, המקומי והתרבותי. ציבי גבע השתתף בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם, ביניהם במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, המכון לאמנות עכשווית בבוסטון וב-2015 ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. גבע קיבל מענקים ופרסים רבים על עבודתו האמנותית, ביניהם ב-1997 זכה בפרס סנדברג לאמן ישראלי על ידי מוזיאון ישראל, ב-2004 זכה בפרס קרן אווה ומנדל פונדיק לאמנות ישראלית על ידי מוזיאון תל אביב ופרס משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב על מפעל חיים ב-2010. עבודותיו של גבע נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים החשובים בעולם, ביניהם מוזיאון הMOMA- בניו יורק, המוזיאון היהודי בניו יורק ומוזיאון תל אביב לאמנות. כיום גבע משמש פרופסור בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, באוניברסיטת חיפה ובבית הספר "המדרשה" לאמנות.