מכירה: 178 תאריך המכירה: 05.09.2020 Item: 81

מרדכי ארדון

עין כרם, 1942 ,

שמן על קרטון, 46X54 ס"מ,

חתום ומתוארך.

תערוכה: מרדכי ארדון, רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1985 , מס' 20 .

ספרות: – מרדכי ארדון, מיכאל וישני הוצאת נ. אברמס ניו יורק, עמ’ 223 , מס׳ 46 (מצולם).

– ארדון, מכלול העבודות, עיזבון ארדון, 2019 , דליה ארדון איש-שלום, עמ' 72 , מס' 80 (מצולם).

זהו ארדון של ימי הנופים הירושלמיים, שבאמצעותם נאבק בעקשנות עם האור המקומי, הבהיר והבוהק, לאחר הכהויות הראשונות של ”בהרי יהודה” (1934) וכהות הדיוקנאות שצייר למחרת עלייתו ארצה מגרמניה ב- 1933 . ארדון התגורר תחילה בקריית ענבים (במשך שנתיים שימש בה ככוורן), שינה שמו ממקס ברונשטיין, והחל מלמד ציור בירושלים ב”בצלאל החדש” עם פתיחתו ב- 1935 . מעתה, לא חדל לפגוש בציוריו עוד ועוד נופים פנורמיים של העיר וסביבותיה: הרי יהודה, הר הזיתים, עמק קדרון, ענתות, עמק המצלבה, עין-כרם, בית-לחם ועוד. בה בעת, גם התעכב לעתים על פרטים בנוף, כגון עץ זית ( 1937 ), או ”כנסיית ההולדה” בבית-לחם ( 1943 ) ועוד. בהירותה של השמש הארצישראלית הלכה וכבשה את ציורי הנוף שלו, מפָנה מקום למשיכתו של ארדון למונוכרום הירקרק, גוון לו ישוב ויתמסר בשורה של ציורים, דוגמת ”איש בירוק” ( 1939 ), ”הפצוע” ( 1941), ”שעת האידרה” ( 1951 ) ועוד. החשיבות שייחס ארדון להיבטים הרוחניים והפורמליים של הציור התבטאה גם בדרישותיו הטכניות. ארדון הוא מהציירים היחידים שפגשתי שאינם משתמשים בצבעים מוכנים בשפופרות. כדי להשיג גוונים זוהרים ושקופים במיוחד הוא נהג לטחון בשקידה את צבעיו, ועל כן אפשר לזהות את ציוריו מבין רבים אחרים אפילו במבט שטחי. לעובדה שהכין את צבעיו בעצמו, כמו אלכימאי הרוקח את התמיסה שתאציל על מתכת פשוטה את הברק האציל של הזהב, יש בוודאי השפעה רבה על אופיין המסתורי של עבודותיו. היה לו כשרון נדיר להעניק לצבעי הקשת להט, זוהר, עוצמה ושקיפות ייחודיים לו בלבד. טווח הסגולים, הכחולים, הירוקים, האדומים והצהובים מתפרש על פני כל הדקויות הנדירות ביותר של סולם הצבעים. השחורים והלבנים עשירים באותה מידה במעבריהם הדקים מגוון לגוון, כשרק תהודתם המוכספת של הלבנים משתווה לעוצמתם של השחורים. לעובדה שציוריו של ארדון משמרים למענו את זכרה של המציאות הצבעונית הרב- גונית של ישראל יש משמעות רגשית. ארדון היה רב-אמן בתיאור הגוונים רבי-הפנים של הטבע בארץ, מן המדרונות המושלגים של החרמון עד לגוני האזמרגד השקטים של הכינרת; מתצורות המינרלים המדהימות של ים המלח עד לחולות האדמדמים של מדבר פארן. בציירו אותם הוא הכין מעין קטלוג שהוא גם רשימת מצאי וגם מיקרוקוסמוס של הצבעים של אדמת ישראל, שמיה, ימה ואגמיה משחר עד בין-ערביים. השתנות גוניהם במעברים טונליים רגישים מהדהדת בלהט בכחולים, בסגולים, בירוקים, באדומים ובצהובים של ארדון. ממש כשם שהצהובים העשירים שלו משקפים בנאמנות את גוני הזהב החושניים של הדבש ושל שיבולי החיטה, כך האדומים, שני וארגמן, מזכירים את שדות הפרגים, את השקיעות המדבריות, וביתר דרמטיות, גם את שרפות היער. אם, כלשונו של ארדון, האור של רמברנדט הוא אנושי וזה של אל גרקו אלוהי, לאור שלו יש איכות מטאפיזית: אני מעז לומר שהוא מקרין אותה תחושה על-טבעית שאנו חווים בעת הקריאה בכתבי חכמינו. תכונה ייחודית זו של האור של ארדון נובעת מכך שהוא האציל את הרוחניות שבספרות הסוד. מבחינה זו, זהו אור יהודי למהדרין.

גדעון עפרת, ארטורו שוורץ, מרדכי ארדון: צבעי הזמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003 , עמ' 14.

הערכת מחיר: $25,000 - $35,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: מרדכי ארדון

מרדכי ארדון, שנולד תחת השם מרדכי אליעזר ברונשטיין בגליציה (באזור השייך כיום לפולין), החל לצייר בגיל מוקדם מאוד. בגיל 6 החליט מרדכי לשתוק, ורב שאליו פנו ההורים המודאגים אמר כי לילד יש עולם פנימי עשיר כך שאין סיבה לדאגה. כתחליף לדיבור הרבה מרדכי הילד לצייר, ובגיל 13 גילה את כשרונו צייר מקצועי שנשכר כדי לקשט את בית הכנסת המקומי. כבר בגיל 13 עזב ארדון את הבית (שכן אביו סירב לאפשר לו לעסוק בציור) והתפרנס משלל עבודות שונות ומשונות תוך שהוא לא מפסיק לצייר.
במקביל ניסה את כוחו במשחק, ואף זכה לשבחים, אולם הבין שקומתו הנמוכה – 1.56 בלבד – תצמצם מאוד את קריירת המשחק בעוד שאת הציורים אין אף כוח בעולם שיגביל.

בגיל 25 התקבל מרדכי אליעזר ברונשטיין אל בית הספר הנודע "באוהאוס" (שפעל בעיירה ויימאר שבגרמניה), והחלה תקופה בת 5 שנים אותה הוא תיאר לא פעם כמלהיבה ביותר בחייו. בנוסף ללימודים אצל כמה מגדולי הציירים באותה תקופה כגון יוהאנס איטן ו-ואסילי קנדינסקי, התמזל מזלו של מרדכי ובבית שבו שכר חדר קטן בעליית הגג התגורר גם הצייר המהולל פאול קלה (שבמקביל לימד בבית הספר "באוהאוס"). השניים התיידדו וארדון הושפע רבות מהצייר השוויצרי שהיה אמון בעיקר על הסגנון הסוריאליסטי.
קריירת הציור של ארדון החלה לנסוק ובמקביל הוא גם לימד בבית ספר שפתח יוהנס איטן, אולם לאחר עלייתו ארצה (בשנת 1933) הוא החל לעבוד ככוורן בקיבוץ קרית ענבים והניח בצד את כישרון הציור יוצא הדופן. יחד עם זאת כישרון עצום שכזה נועד להתממש ועד מהרה חזר מרדכי ארדון לצייר וכן ללמד ציור (ובנוסף אימץ את שם המשפחה "ארדון" על שם הדמות התנכית). בין השנים 1940-1952 אף היה מנהלה של האקדמיה לאמנות "בצלאל".

יצירתו של מרדכי ארדון הושפעה במידה ניכרת מהקושי והאכזריות שהיו מנת חלקה של המאה ה-20 ובפרט מחציתה הראשונה. ארדון היה אחד הראשונים שהשואה חלחלה אל יצירותיו, וזאת מתוך אמונה כי "ציורים חייבים לצמוח מתוך הדרמה האנושית", ואכן באופן כללי הציורים של ארדון רוויי דרמה וגדושים במשמעות נסתרת וגלויה גם יחד.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ציוריו של ארדון להיות מוצגים בחללים נחשבים במיוחד ברחבי העולם. גם בארץ זכה הצייר להערכה רבה, ששיאה בכך שהוא נבחר לקבל את פרס ישראל בציור. יחד עם זאת במקביל חווה מרדכי ארדון גם תסכול עצום בשל ביקורת בלתי פוסקת שהוטחה בו, כמורה וכצייר. בפרט התעמת ארדון עם חברי האסכולה התל אביבית דוגמת רפי לביא (שלמד אצל אביבה אורי) וכן סטימצקי וזריצקי, וספג עלבונות בשל "סגנון גלותי" (בימים שבהם כור ההיתוך ניסה להעלים כל סממן שעומד בסתירה למוטיב הצבר השזוף והחסון וכן שאף להדחיק את השואה(.

ארדון החל בשנת 1965 לחלק את חייו בין פריז לירושלים, כשהוא שוהה כמה חודשים בכל אחת מהן, מעולם לא עזב את הארץ. חלוקה זו של זמנו נמשכה עד 1989, שאז לקה בשיתוק. בשלושת השנים האחרונות לחייו לא יכול היה לנסוע עוד לפריז, והוא נשאר בביתו בירושלים.

בשנת 2014 נמכרה יצירתו "התעוררות" בסכום של 821,000$, שיא מחיר לאמן ישראלי במכירה פומבית, וציורים אחרים שלו מוצגים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בארמון האמנויות בבריסל, בטייט בלונדון ובמוסדות אמנות מובילים אחרים.