היחיד וקבוצת הקלבסות,
שמן על בד מוצמד לעץ, 80X70 ס”מ,
חתום. חתום ומתואר מאחור.
ספרות ותערוכה: דוד ניפו, ”שבתי וראה תחת השמש”, מוזיאון תל אביב לאמנות, יוני – אוקטובר 2014 , ורדה שטיינלאוף, עמ’ 86 (מצולם).
דוד ניפו נולד בברזיל ועלה לארץ בשנת 1969. הוא למד ציור ורישום אצל ישראל הרשברג בירושלים וכיום מלמד בבצלאל ובבי”ס התחנה” לציור ורישום פיגורטיבי.
בשנת 2013 זכה דוד ניפו בפרס ע”ש שיף ומוזיאון תל אביב לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית. הוא הציג תערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל ובחו”ל, בהן תערוכות יחיד במוזיאון אשדוד לאמנות ובמוזיאון תל אביב לאמנות, וקבוצתיות בבית האמנים תל אביב וירושלים, וב”נשיונל פורטרט גאלרי” בלונדון. עבודותיו כלולות באוספים פרטיים וציבוריים בארץ, באירופה ובארה”ב.
ציוריו של דוד ניפו עוסקים בטבע דומם, מודל עירום, פורטרטים עצמיים ונוף. בכולם ניפו מצייר את המציאות לפרטי פרטים ובדייקנות יוצאת דופן. הוא ’בונה את ציוריו תוך משחק מרתק בסימטריה, בניגודי אור וצל ובמושגים סימליים בהשפעת אמני הבארוק ובזיקה אליהם’. (וורדה שיינלאוף, דוד ניפו ”שבתי וראה תחת-השמש”, מתוך קטלוג מוזיאון תל אביב לאמנות 2014).
בציור שלפנינו נפרשת קומפוזיציה של טבע דומם בצבעוניות מונוכרומאטית אשר יוצאת מנקודת מוצא ריאליסטית אל עבר הסימבוליות. מדובר בעבודת בימוי מדוייקת שדורשת מהצופה לחפש, לזהות ולפרש רבדים נוספים ביצירה, מעבר ליכולת הטכנית המרשימה של האמן.
ב”קלבסות” דוד ניפו מאתגר את הצופה בהמחישו את המובן מאליו בחברה בה אנו חיים: הסובייקט מול הקבוצה, או ליתר דיוק היחידה מול הקבוצה – קבוצת הפאלוסים המזדקרים סביב, ספק מאיימים ספק עוטפים, בעוד היא נשענת חשופה על הבד השחור.
ההתבוננות בציור מאפשרת הצצה לעולם שהוא בעת ובעונה אחת סימבולי ולא סימבולי, היא דורשת מאיתנו לחדד את ההתבוננות שלנו מעבר לקונקרטי, ומעוררת תחושת איום המתלווה לעמידה הפתוחה מול הרבים.
ההעמדה של האובייקטים, התאורה, הבד השחור מאחור, כמו גם האדום שנשפך במרכז, הם עדות חזותית בוטה לעוצמתה הנרחבת הקבוצה מול האחר(ת), והם מעוררים שאלות לגבי הסדר החברתי הקיים והסכנות הכמוסות הקיימות כיום במרחב הציבורי.
|
