מכירה: 168 תאריך המכירה: 20.01.2018 Item: 113

יוסף זריצקי

ציור עם ציפור, 1952 ,
שמן על בד, 65X81 ס”מ,
חתום.

ספרות: מרדכי עומר, יוסף זריצקי, מסדה, תל אביב, 1987 , עמ’ 101 , מס׳ 97 (מצולם).

בשנים 1951-1949 נהג יוסף זריצקי לבקר בקיבוץ יחיעם בו הוא לימד סמינרים של ציור לבני הקיבוצים. בציורים שנוצרו בהשראת יחיעם ( 1954-1949 ) – על אנשיו וסביבתו, ביטא זריצקי, הלכה למעשה, את משנתו של מי שהוביל את המגמה האוניברסלית-מופשטת בציור המקומי בימי תקומת המדינה, וגרס כי ”אמנות הציור והפיסול תהיה לבסוף מנת חלקה של כל האנוישיות, אך טעות היא בידי האומר כי צורת האמנות הזאת תהיה נאטורליסטית”. על אף הצביון המקומי שעשוי היה להשפיע על מנגנון התיאור של הנוף והדמויות – זריצקי אינו מוזג את נתוני האידאולוגיה (ציונות, חיי השיתוף של הקיבוץ, עבודת האדמה וכו’) או הזהות (מין, גיל, פרטי לבוש או גוף וכו’) אל מושאי הציור, וקורא דרור מכל מחויבות תיאורית חיצונית לציור. הנוף הפך אם כן לסביבה מופשטת שעשויה להעיד על טבע, על שדות שתורגמו לשדות-צבע ועל תנועת רוח שהניעה את תנועת המכחול. מראה הנוף בציורי ”יחיעם” אינו עונה לחוקי הטבע האורגני אלא מושתת על מערך גיאומטרי אשר בתוכו מתקיימות התרחשויות ליריות ומקצבים חופשיים, וכך למשל הפך הכתם האדום הבולט שבציור ל”מצודה של יחיעם”, כפי שהעיד זריצקי בנוגע לציור דומה. הוא התכוון ככל הנראה ל”קלעת ג’דין” – מצודה צלבנית מהמאה -12 נהרסה תחת הכיבוש המוסלמי ושופצה במאה ה- 18 על ידי שליט הגליל דאהר אל עומר ומוכרת כיום כ”מבצר יחיעם”. כמו הנוף כך גם מוקדי הפיגורציה מרומזים בלבד ונתונים בקווי עפרון או במערך כתמים, ובחובם נוכל לאתר דמות אב או אם שמניפים את ילדם, משפחה, סוס ורוכבו, וכן גם את דמות הצייר עצמו. ראו בציור הנוכחי את הצייר העומד מול כן הציור – משובץ משמאל לכתם האדום האנכי ומוטמע בינות יסודות המבנה הציורי, כנגד ציפור (אחת או שתיים) שנתונה ברישום סכמתי כמו הירוגליפי וזיהויה מתאפשר בעזרת כותרתו של הציור. ציורי השמן בסדרת ”יחיעם” צוירו בהשראת האקוורלים, על כן הם נקראים ”לפי יחיעם”. בניגוד לאקוורלים הקטנים הם צוירו בסטודיו ולא מול הטבע, וזו הסיבה העיקרית לכך שציורי השמן, ובתוך כך גם הציור הנוכחי, ניחנים בדרגת הפשטה גבוהה עד כדי זניחת כל עוגן במציאות לטובת ערכים ציוריים טהורים. הדמויות, מצודת יחיעם ומאפייני הטבע פינו את מקומם לטובת קווים, כתמים, משטחים, אתגרי צבע וצורה, וניסוחה של מערכת ערכים שבמסגרתה יחיעם אינו אלא נקודת מוצא להגשמת חזונו האמנותי של זריצקי. הציור שלפנינו, על אף היותו חלק מקבוצת ציורים בשם ”ציור עם ציפור”, משתייך לסדרת ציורי ”יחיעם” – מרגעיו החשובים של מנהיג קבוצת ”אופקים חדשים” יוסף זריצקי, בימי שיא כוחו ושיא כוחה.
רון ברטוֹש

הערכת מחיר: $15,000 - $20,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסף זריצקי

יוסף זריצקי נחשב לאחד מהאבות המייסדים של האמנות המודרנית בארץ ישראל ולאחד מגדולי האמנים המקומיים וב-1959 זכה בפרס ישראל לציור. ב-1923 עלה יוסף זריצקי לארץ ישראל, התיישב בירושלים ומיד החל לצייר את נופיה כמו גם נופים אחרים. כבר כעבור שנה הוצגו תערוכות יחיד שלו במספר מקומות בארץ, והוא החל למשוך תשומת לב והערכה. ב-1925 עבר זריצקי לתל אביב, שבה המשיך לפתח ולשכלל הן את הפן הטכני של הציור והן את אישיותו כאמן, ובפרט לגבש סגנון ייחודי. הוא הרבה לצייר את נופי העיר שצמחה במהירות מסחררת, ועשה זאת בסגנון מודרני המבוסס על משטחי צבע רחבים ומשיכת מכחול משוחררת. הודות להתערותו המהירה של זריצקי בסצנת האמנות המקומית, ואישיותו הדומיננטית כבר ב-1927 הפך ליושב הראש של אגודת הציירים והפסלים בא"י. שני עשורים מאוחר יותר פרש זריצקי מאגודת הציירים לאחר שחולל סערה כאשר ניסה לקבוע בצורה בלעדית את רשימת המשתתפים בביאנלה של ונציה. זריצקי ביחד עם ציירים בולטים אחרים באותה תקופה (יוחנן סימון, מרסל ינקו, משה קסטל ועוד) החליטו להקים גוף אלטרנטיבי לאגודה, "אופקים חדשים". קבוצת אופקים חדשים אותה ייסד זריצקי הפכה במרוצת השנים לקבוצה החשובה ביותר באמנות המקומית ודורות של אמנים התחנכו על ההפשטה של יוסף זריצקי, לצד אסיגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. במסגרת "אופקים חדשים" החל הרומן של יוסף זריצקי עם הסגנון המופשט – שאותו ניסה להנחיל לחבריו, לעתים בנועם ולעתים באגרסיביות. כך או כך סביב ציוריו שרר קונצנזוס, והצגתם במוזיאונים בולטים (למשל סטדלייק ההולנדי וארמון האמנויות היפות של בריסל) קיבעה את מעמדו של זריצקי כבכיר הציירים בארץ. ב-1959 זכה כאמור בפרס ישראל ומאז ועד מותו בגיל 96 המשיך ליצור בסגנון המופשט הלירי, ובעיקר תוך שימוש בצבעי מים כמו גם יצירת עבודות בגודל מונומנטלי. לאורך כל הדרך התבלט זריצקי לא רק כצייר אלא גם כמתווה דרך – בעיקר בזכות כשרונו העצום ואישיותו הדומיננטית ולאו דווקא לנוכח התפקידים הפורמליים אותם מילא. לצד רפי לביא, הוא נחשב לאחד משני האמנים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על הציור הישראלי.