האמן עם מזוודה וספרים, 1997 ,
שמן על בד, 160X150 ס”מ,
חתום ומתוארך. חתום ומתוארך מאחור.
הציור שייך לסדרת ציורי המזוודות והספרים, שפיצ’חדזה צייר בין 2002-1997 , חלקם לרקע נוף, חלקם מלווה בנר דולק, כיכר לחם, לימון, פרחים ועוד. עתה גם הופיעו ציורי ”האיש עם המזוודה”, שלא היה כי אם מאיר פיצ’חדזה הוא עצמו בתפקיד המהגר או הפליט, מעין גרסה לשורת שירו של
מחמוד דרוויש, ”מולדתי היא מזוודה”. את המזוודות הישנות שלף הצייר מהבוידעם לאחר שאסף אותן ברחובות העיר, הד למזוודות שמשפחתו נשאה עמה בבואה ארצה מגרוזיה. המזוודה לעולם סגורה וחתומת סוד. היא עשויה לשמש ”שולחן” לסעודת עניים של לחם וירקות, כשהיא אפופת חשיכה ושום איש אינו מסב לסעודה. וכשהיא משתדכת לספרים, לקערת לימונים, או לעציץ פרחים היא מצהירה על טבע דומם ועל מוות בלב השחור הסובב. אכן, אם המזוודה היא מטפורה לאמן הנעדר, הרי שהיא מעיו ארון-המתים שלו. וגם אם היא קורנת אור מתוך עצמה ואל עצמה
בלבד, בדומה לשאר המושאים בציור, בל נתפתה לייחס לה אנרגיות של נחמה באין האופף.
והספרים? כאילו אישר האמן את אמירתו של אדמונד ז’אבס ב”ספר השאלות” שלו, שמקומו של היהודי הוא הספר: שהטריטוריה של היהודי היא מרחב הנדודים בין זיכרונות ופרשנויות. הספר, כך נדמה, בא לענות את תשובת הפשר והכיוון לדיוקנאותיו העצמיים של הפליט המהורהר ונטול
הדרך, היושב לרקע שדה פתוח, או צועד עם מטענו אל אפלת היער וממנה. הספר הפתוח מבטיח לכאורה תשובה. הוא חוזר מונח על כיסא, מונח על שולחן, מונח על ספרים אחרים או על מזוודה.
לעתים, הוא בראש ”מגדל” ספרים אדומים ועל דפיו הפתוחים מונח לימון. כאילו ביטא חומץ הלימון את ההחמצה הגדולה: שדפי הספר הלבנים נעדרים כל מסר, חרף עוביו של הספר.
גדעון עפרת
|
