מחנה העולים בבית ליד, 1953 ,
שמן על בד, 50X70 ס”מ,
חתום ומתוארך.
תפישת עולמו האמנותית של שרגא וייל לא פעלה על פי הצו הריאליסטי-סוציאליסטי של אנדריי ז’דאנוב, הקומיסר הסובייטי לענייני תרבות, שתורתו אישרה סגנון אמנותי יחיד שנועד לפאר את השלטון והאידאולוגיה שהנהיג, אלא התיישבה יותר עם משנתו של הפילוסוף המרקסיסטי גאורג לוקאץ’, אשר מחשבתו חילצה את האמנות מהמבנה הדוגמטי האידאולוגי-פוליטי ודגלה ב”טוטליות החיים”. גישה זו מוצאת את חומרי הגלם האמנותיים במציאות החברתית וההיסטוריה בה מעורב האמן כבן הזמן, בן המקום ובן התרבות.
המציאות של וייל באותם ימים הייתה אפוא עולמו החברתי והתרבותי של בן קיבוץ ושל אמן בקיבוץ. כאמור, מעמדו של האמן בחברה הקיבוצית תמיד היה נתון לדיון וביקורת בשל המתח האינהרנטי שבין השקפת העולם השוויונית והשיתופית של הקולקטיב לבין עשייתו הפרטית וחסרת התועלת לכאורה של האמן האינדיבידואלי העובד בגפו באולפנו (…) ”אני כקיבוצניק חיפשתי חיוב במה שנעשה במדינה. נתתי ביטוי לדברים חיוביים: חלוציות, עבודה, התיישבות, ציונות, ומציאות פוליטית מסוימת. ראיתי חובה לתמוך בממשל ולתת ביטוי לעשייה באופן חיובי. האמנתי שחובתי לסייע בכל מה שנדרש ממני בתחום שלי, למען הרעיונות שהתנועה צידדה בהם! (ה”קולקטיביות הרעיונית” חייבה את כולם), למשל: הריאליזם באמנות!”
סדרת ציורים בצבעי גואש מהשנים 1949-1950 , משיאי יצירתו של ווייל, מבטאת את עמדתו בנוגע למציאות האדם בחברה דרך עיניו של אמן בקיבוץ. ציורי סדרה זו מתאפיינים בתפישה גרפית- אילוסטרטיבית, במסגרתה מגדירים קווי מתאר ברורים את הדמויות ואת יתר הפרטים הנתונים בסצנה, הצבע נתון במשטחים אחידים ועיצוב טיפוסי הדמויות ניחן במידה של גישה איורית. בין ציוריו אלו תיאר ווייל סצנות כגון: מטפלת מוקפת בשישה זאטוטים; (…) שולחן ערוך בחדר האוכל הקיבוצי ועליו כוסות, סכו״ם, צלחת דגים, צלחת פירות, קנקן שתייה וכו’; חברי קיבוץ בתורנות מטבח; חברים מסדרים את הספסלים בחדר האוכל; נערה בתורנות ניקיון נשענת על מגב; שני צעירים מנגנים בגיטרה ומפוחית לאחר ארוחה בחדר האוכל; הכנות לליל הסדר בקיבוץ – עריכת השולחן ותליית קישוטי חג הפסח; דיוקן עצמי של האמן במטבח בעת תורנות שטיפת כלים לאחר הארוחה. ”באותה תקופה אני רציתי לצייר בעיקר את מה שקרוב אלי, למשל עבדתי המון בחדר האוכל בקיבוצי, ועל כן ציירתי אותו״, אמר ווייל, ואכן אלו הם ציורים מחיי השגרה הפרוואיים של בן הקיבוץ, אנקדוטות של יחיד ושל חברה מנקודת מבטו של פרט בקולקטיב. בשנת 1950 הציג ווייל את ציורי הקיבוץ בתערוכת יחיד בגלריה ״מקרא סטודיו״, ונוספים מהם הוצגו באותה השנה ובאותה הגלריה גם בתערוכה נוספת של אמני ״תערוכת השלושה״. בביקורת אמנות שפרסם אודות התערוכה דיווח אויגן קולב (מנהל מוזיאון תל אביב), על התרשמותו מהיבט זה בדיוק: ״התמאטיקה שלו באה ישר מסביבת-חייו הבלתי- אמצעית, ומטרתה לשקף סביבה זו בצורה שתהא ’מובנת’ גם לעין בלתי-מאומנת מבחינה אמנותית״. למרות אי אלו דברי ביקורת שהפנה קולב כלפי האמן, הוא סיכם: ״סוף סוף אין הגראפיקה פחותה מהציור (…) שרגא הוא רשם, שאין לנו כמעט שני כמותו״. שרגא ווייל פעל כאמן קיבוץ במלוא מובן המשמעות של הגדרה זו – האמן כפרט הרותם את כישרונו וכישוריו לטובת החברה ולטובת האידיאל הסוציאלי עליו היא מבוססת. ”האמן הסוציאליסטי (…) אין הוא יכול להיות ריאליסט לחוד וסוציאליסט לחוד״ כתב דב בר-ניר בספרו ״זרמים באמנות המודרנית״, ואכן ווייל גילם אחדות זו של חיים ויצירה.
תשוקתו המקצועית ודבקותו במטרת העל באותם ימים של התחלות משמעותיות הוציאו מתוכו פרץ יצירה מרשים, במסגרתו חבש את כובע האמן לא פחות מאשר את כובעי המאייר, הגרפיקאי, המעצב, הטיפוגרף והמקשט: הוא יצר סמלים וכרזות עבור מפ״ם, הקיבוץ הארצי ו״השומר הצעיר”; אייר בדרך קבע עיתונים כגון ״על המשמר״, ”משמר לילדים״, ”על החומה״, השבוע בקיבוץ הארצי״, ״הדים״ ו״משא״; עיצב עבור ״ספרית פועלים״ כריכות ליותר ממאה ספרים; הוסיף איורים מלווים לספרים כגון ״אצלנו״ למרדכי אמיתי (במקרה זה הספר חובר במיוחד עבור הציורי ), ״אהבת שמשון” מאת לאה גולדברג ונוספים אחרים; יצר קישוטים לחגי ישראל ואירועים אחרים; וכן צייר ציורי קיר בקיבוצו ובקיבוצים אחרים.
במילים אחרות, בכל צורך אמנותי שהוא, מכחולו של שרגא ווייל היה הכתובת.
רון ברטוש, שרגא וייל – אמן בחברה 1947 – 1952 , 2015 , עמ’ 17 – 19 . |
