מכירה: 162 תאריך המכירה: 25.06.2016 Item: 62
יוסל ברגנר
חתונה יהודית,
שמן על בד, 80X100 ס”מ,
חתום. חתום ומתואר מאחור.
כשהיה בן 17 עקרה המשפחה לאוסטרליה בצעד חריג - כיוון שאביו, שהרבה להסתובב בעולם, חשש מהעתיד. שם למד ברגנר הצעיר אמנות והפך לאחד הציירים המשפיעים ביבשת. שם נישא לציירת אודרי, נישואין שנמשכים עד עצם היום ויציבותם תרמה ליצירתו המתמשכת והעקבית של האמן. הזוג עלה לישראל ב 1950, התגורר בתחילה בצפת, ומשנת 1957 הם גרים ברח’ בילו בתל אביב, שם הוא עובד מצייר עד היום. ביצירותיו מביע ברגנר את נשמתו והווייתו באמצעים ציוריים, ספרותיים, סימבולים. כל ציור הוא סיפור. רבות מיצירותיו עוסקות בעיירה היהודית שאותה עזב בנעוריו, וברגנר העיד לא פעם שצייר את ה”שטעטל” כיוון שחשש מאוד שהתרבות שעל ברכיה גדל - תיעלם. בתחילת שנות ה 50, ברגנר לא הצטרף לסגנון הארץ -ישראלי המופשט ולא שרת את האתוס הציוני בסגנון הסוציאל-ריאליסטי, ולכן, אולי, לא זכה להכרה הראויה לו ויצירותיו נחשבו ”גלותיות”. עם הזמן, כשהמוטיבים הללו הפכו לסמלים שכיחים של אמנות יהודית, התבסס מקומו כאחד הציירים המוערכים, מה גם שהנושא הארצישראלי הופיע בעבודותיו, כפי שניתן לראות בציוריו ”הפרדסנים”, ”החלוצים” ועוד. למרות הקדרות השרויה בחלק מעבודותיו, חוט של הומור דק משוך עליהן, ובשנים האחרונות הצבע העליז תפס את מקום הקדרות. בניגוד לאביו שכינה את עצמו ”מלך”, ברגנר הצייר נשאר ”יוסל”, עממי, צנוע, נאמן לעצמו. הוא לא ייפה את ציוריו בזהב, כמו גוסטב קלימט, לא צייר דמויות הרואיות, אלא בחר את האנושי, המרומז. כך העדיף לרמז ארוטיות נשית, למשל, בשני חצאי התפוח, מוטיב שכבר הפך אצלו לאיקון. דורון לוריא, אוצר בכיר והרסטוראטור הראשי במוזאון ת”א מתייחס לברגנר כאמן וכחבר ועומד על אישיותו של ברגנר: ”הוא ’מנטש’ - בן אדם. איש של חברים שהקיף עצמו באנשים שחולקים עמו אותו הווי- ברנשטיין, יוסי בנאי ז”ל, רות בונדי, דני קרמן, שלום זייגרמכר, אותו גילה יוסל. כולם מספרי סיפורים, כולל סיפורי זימה, עם קורטוב של אירוניה. הוא ברא לעצמו שפה פיגורטיבית משלו וברח למחוזות הפנטזיה”. ברגנר אייר ספרים(”הטירה” ו”המשפט” של פרנץ קפקא) ועבד שנים רבות גם בתיאטרון, בעיקר עם
ניסים אלוני שההשראה למחזהו ’הנערה והפרפרים’ נבעה מציוריו של ברגנר. הוא זכה בפרסים רבים, ייצג את ישראל פעמים בביאנלה בוונציה (1956 , 1958) ובסאו פאולו, הציג בעשרות תערוכות יחיד בארץ ובעולם. אוניברסיטת חיפה העניקה לו תואר ד”ר לפילוסופיה לשם כבוד (22.5.13). ברגנר הוא אחד הציירים האהובים והנמכרים ביותר בישראל.
ד”ר מרגלית מולנר גויטיין, התערוכה פרומנדה, יוסל ברגנר, משכן האמנים הרצליה, 2015 , אתר NEWS1.
שמן על בד, 80X100 ס”מ,
חתום. חתום ומתואר מאחור.
כשהיה בן 17 עקרה המשפחה לאוסטרליה בצעד חריג - כיוון שאביו, שהרבה להסתובב בעולם, חשש מהעתיד. שם למד ברגנר הצעיר אמנות והפך לאחד הציירים המשפיעים ביבשת. שם נישא לציירת אודרי, נישואין שנמשכים עד עצם היום ויציבותם תרמה ליצירתו המתמשכת והעקבית של האמן. הזוג עלה לישראל ב 1950, התגורר בתחילה בצפת, ומשנת 1957 הם גרים ברח’ בילו בתל אביב, שם הוא עובד מצייר עד היום. ביצירותיו מביע ברגנר את נשמתו והווייתו באמצעים ציוריים, ספרותיים, סימבולים. כל ציור הוא סיפור. רבות מיצירותיו עוסקות בעיירה היהודית שאותה עזב בנעוריו, וברגנר העיד לא פעם שצייר את ה”שטעטל” כיוון שחשש מאוד שהתרבות שעל ברכיה גדל - תיעלם. בתחילת שנות ה 50, ברגנר לא הצטרף לסגנון הארץ -ישראלי המופשט ולא שרת את האתוס הציוני בסגנון הסוציאל-ריאליסטי, ולכן, אולי, לא זכה להכרה הראויה לו ויצירותיו נחשבו ”גלותיות”. עם הזמן, כשהמוטיבים הללו הפכו לסמלים שכיחים של אמנות יהודית, התבסס מקומו כאחד הציירים המוערכים, מה גם שהנושא הארצישראלי הופיע בעבודותיו, כפי שניתן לראות בציוריו ”הפרדסנים”, ”החלוצים” ועוד. למרות הקדרות השרויה בחלק מעבודותיו, חוט של הומור דק משוך עליהן, ובשנים האחרונות הצבע העליז תפס את מקום הקדרות. בניגוד לאביו שכינה את עצמו ”מלך”, ברגנר הצייר נשאר ”יוסל”, עממי, צנוע, נאמן לעצמו. הוא לא ייפה את ציוריו בזהב, כמו גוסטב קלימט, לא צייר דמויות הרואיות, אלא בחר את האנושי, המרומז. כך העדיף לרמז ארוטיות נשית, למשל, בשני חצאי התפוח, מוטיב שכבר הפך אצלו לאיקון. דורון לוריא, אוצר בכיר והרסטוראטור הראשי במוזאון ת”א מתייחס לברגנר כאמן וכחבר ועומד על אישיותו של ברגנר: ”הוא ’מנטש’ - בן אדם. איש של חברים שהקיף עצמו באנשים שחולקים עמו אותו הווי- ברנשטיין, יוסי בנאי ז”ל, רות בונדי, דני קרמן, שלום זייגרמכר, אותו גילה יוסל. כולם מספרי סיפורים, כולל סיפורי זימה, עם קורטוב של אירוניה. הוא ברא לעצמו שפה פיגורטיבית משלו וברח למחוזות הפנטזיה”. ברגנר אייר ספרים(”הטירה” ו”המשפט” של פרנץ קפקא) ועבד שנים רבות גם בתיאטרון, בעיקר עם
ניסים אלוני שההשראה למחזהו ’הנערה והפרפרים’ נבעה מציוריו של ברגנר. הוא זכה בפרסים רבים, ייצג את ישראל פעמים בביאנלה בוונציה (1956 , 1958) ובסאו פאולו, הציג בעשרות תערוכות יחיד בארץ ובעולם. אוניברסיטת חיפה העניקה לו תואר ד”ר לפילוסופיה לשם כבוד (22.5.13). ברגנר הוא אחד הציירים האהובים והנמכרים ביותר בישראל.
ד”ר מרגלית מולנר גויטיין, התערוכה פרומנדה, יוסל ברגנר, משכן האמנים הרצליה, 2015 , אתר NEWS1.
הערכת מחיר: $60,000 - $80,000
נמכר ב: 70000
אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם
אודות: יוסל ברגנר
יוסל ברגנר הוא אחד האמנים הישראלים המוערכים והחשובים בישראל. ברגנר, נולד בוינה לשם יוסף ולדימיר, וגדל בבית שכולו תרבות ורוח: אביו היה משורר שבין השאר תרגם כמה מספריו של פרנץ קפקא לידייש, אמו הייתה זמרת, דודו משה, אחד האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל, היה צייר ובאופן כללי יוסל זוכר בית שכל הזמן עוסק בתרבות וברוח, בין אם ביצירה ובין אם בשיחה אודותיה.
בגיל 17 הוא היגר לאוסטרליה ביחד עם אחותו, שם למד באקדמיה לאמנות של מלבורן והמשיך להקיף את עצמו באנשי תרבות ובפרט במי שהפך לחברו הקרוב ביותר לאורך עשרות שנים, המשורר יוסל בירשטיין ז"ל. אשתו של יוסל ברגנר, אודרי, היא ציירת, ולאחר שהשניים עלו יחד לארץ ב-1950 היה תמיד ביתם מקום מפגש לאנשי רוח ותרבות – תחילה בצפת, ולאחר מספר שנים ברחוב ביל"ו במרכז תל אביב.
לאחר עלייתו לארץ שינה את שמו הפרטי ליוסל, והפך עד מהרה לאחד האמנים המוערכים והעסוקים בארץ. ציוריו תיעדו את המציאות בארץ על פניה השונות, בתחילת הדרך בעיקר באמצעות מוטיבים שנחשבו גלותיים. עם השנים השתנה היחס לציוריו שכן אותם מוטיבים גלותיים כביכול הפכו לחלק בלתי נפרד מהישראליות, וגם סגנונו של ברגנר עצמו השתנה. בפרט הפכו ציוריו לבהירים יותר, צבעוניים יותר ובמידה מסוימת גם שמחים יותר אם כי אחד המאפיניים העיקריים של עבודתו לאורך כל השנים היה המיזוג העדין בין העצוב לשמח.
בנוסף לציוריו עשירי המבע, התפרסם יוסל ברגנר גם כמאייר של ספרים ובהם קלאסיקות רבות ועוד יותר מכך כמעצב תפאורה – ובעיקר למחזותיו של ניסים אלוני ז"ל (אגב, את "הכלה וצייד הפרפרים" כתב אלוני בהשראת סדרת ציורים מפורסמת של ברגנר שכללה בין השאר את "שלושת הבנות והפרפר" ואת "אוכלי הפרפר).
מוטיב בולט אחר בעבודתו של ברגנר הוא הפומפיה – שמככבת בציורים רבים והפכה בידי האמן לאנושית להפליא. גם כלי מטבח אחרים מופיעים בציורים של יוסל ברגנר, כשלדבריו הסיבה לכך היא שבילדותו, בהיעדר צעצועים "רגילים", שימשו אותו כלי המטבח למשחקים שונים.
בראיונות רבים הגדיר עצמו ברגנר כאיש מקצוע ולא כאמן, אם כי אין ספק שמדובר באחד הציירים הגדולים בתולדות המדינה, ויעיד על כך גם פרס ישראל לאמנות בו זכה בשנת 1980.
פריטים דומים:
Powered by WEB2
© All Rights Reserved Tiroche