מכירה: 162 תאריך המכירה: 25.06.2016 Item: 37

יוחנן סימון

דמויות בקיבוץ, 1947,

שמן על בד מוצמד לקרטון, 24X35 ס”מ,

חתום ומתוארך.

כבר בסוף שנות ה-30 החל יוחנן סימון לפתח את ציורו הריאליסטי-קיבוצי.

אט אט המיר את הטרגיות של דמויותיו באופטימיות של החיים בקיבוץ. אט אט המיר את רטט הקו ב”רישום פלדה” האופייני לו, ההחלטי והיציב. את ניגודי האור שמר גם הלאה, כמו גם את הפרימיטיביזם היחסי של הוויתור על הפרטים, הקונטור ה”גס” והצירוף של הריאליזם וסימבוליות. יוחנן סימון היה חבר ב”ארגון אמני איחוד הקבוצות והקיבוצים”. את המניפסט הלא כתוב של תנועת אמני הקיבוץ ניתן לקרוא בספרו של המחנך צבי זוהר “אמנות וחינוך” שיצא ב- 1948 ובו יוחד תפקיד לתנועה הקיבוצית “כחלוץ לפני המחנה” גם בתחומי “המאמץ להחיות את ערכי התרבות”. תנועת הפועלים והתנועה הקיבוצית נקראו על ידי צ. זוהר לקדם אמנות שתדגיש ערכי שיבה לטבע, לקרקע, לחיי עבודה, למשטר סוציאליסטי, ובמקביל – “האמנות כגורם, שיעלה את מעמד העמלים לרמה של צרכני האמנות ויוצריה. אכן, בראשית שנות ה – 40 היה יוחנן סימון המקרה המובהק ביותר בארץ של המגמה הנדונה. ציוריו המוקדמים בקיבוץ גן-שמואל ייצגו דמויות בתוך נוף בצורה פוסט אימפרסיוניסטית רומנטית. הרוב הגדול של ציוריו אלה קטנים במידותיהם. בציורים אלה מפנה הנוף בהדרגה את מקומו יותר לאדם, ריבוי הפרטים מפנה את מקומו לפשטות מינימלית ואחדותיות יותר והעומק מפנה מקומו להשטחה יחסית. הנושאים הבולטים בציורי הקיבוץ הינם ילדי הקיבוץ, משפחתיות ומנוחת עובדים. הילדים כמייצגי העתיד המבטיח, הבריא והרענן. במסורת החשיבה ההומניסטית והמרקסיסטית הדגיש סימון את האישה בעבודותיו. האישה כאם והאישה כעמלה. המשפחתיות כמיניאטורה של קולקטיב קיבוצי אוהב ומנוחת העובדים בבחינת השלווה והביטחון שמקנה העמל ובבחינת גן-העדן הקיבוצי בו נסוכים נופי הרקע בהרמוניה ובשלווה. גדעון עפרת, יוחנן סימון – מונוגרפיה, 1999 עמודים 30-37 .

הערכת מחיר: $15,000 - $20,000

נמכר ב: 15000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוחנן סימון

יוחנן סימון הוא צייר יליד גרמניה שהפך למזוהה במיוחד עם התנועה הקיבוצית ועם הריאליזם הסוציאליסטי. סימון נולד בשנת 1905 ובשנת 1936 עלה לארץ והתיישב בקיבוץ גן שמואל, שם מצא עצמו עוסק במגוון עבודות, אך כמעט ולא מצייר. יחד עם זאת הכישרון הרב שלו לא נעלם מעיני קברניטי "הקיבוץ הארצי" ואלה גייסו אותו לטובת האדרת התנועה הקיבוצית באמצעות האמנות. הוא צייר כרזות מלאות פאתוס ל"שומר הצעיר", ציורים המציגים את הווי הקיבוץ כמוצלח במיוחד ובפרט סצנות משפחתיות המשלבות אושר ואינטימיות, וכן יצירות המפארות את ערך העבודה ואת יופיה של האדמה (בפרק זמן שזכה להגדרה "התקופה החומה"). כך סימון נבחר לצייר את הכרזה הרשמית של יום העצמאות הראשון וכן כרזה לאחד במאי 1950. ב-1953 ביצע סימון מפנה משמעותי נוסף, הן מבחינת אורח החיים והן מבחינה סגנונית – הוא נפרד מאשתו הראשונה, עבר לתל אביב, והחל לצייר בסטודיו שלו (ששכן בשדרות רוטשילד 125, במרחק קצר מאוד אגב מביתו של צייר מפורסם אחר, יוסל ברגנר) בסגנון שונה לחלוטין מזה שאפיין אותו בקיבוץ. יצירותיו בתקופה זו הפכו מודרניים, מופשטים, צבעוניים מאוד ומלאי אופטימיות – בעיקר בהשפעת המסע לדרום אמריקה – ולקראת סוף ימיו אף עבר סימון לציורים סוריאליסטיים נוסח חואן מירו. סימון ידוע גם בציורי הקיר גדולי המימדים שלו להם נחשף בנסיעותיו לניו יורק ואיטליה. בשנת ה- 50 יצר מס' ציורי קיר באוניברסיטאות, מפעלים ומבני ציבור, ואף על אניות של חברת צים. במסעותיו לדרום אמריקה יצר גם ציורי קיר ידועים בברזיל וארגנטינה.