מכירה: 156 תאריך המכירה: 31.01.2015 Item: 139
רפי לביא
ללא כותרת, 1990 ,
אקריליק ועיפרון על דיקט,
125X122 ס”מ,
חתום ומתוארך מאחור.
לביא מדבר על סממנים של ”רגישות” ולא על נתונים או חומרים מייצגים ומובהקים, ואילו את הדיקט הוא רואה כחומר ותו-לא, מכשיר ריק הנסוג ממניין הדברים שיש לשקללם כמזמני שיח, כמוליכי משמעות. הדיקט אינו יותר ממצע נוח לחריצת עפרונו או להדבקת פוסטרים וגזרי נייר, שבדומה לעבודות האמנות התלויות על קירות ביתו של לביא מונחים על הרקע האחורי שלהם כבחוסר אכפתיות: לא מתוך יראת כבוד ומשמעת - ולכן גם לא מתוך התנגחות ומרד. אם הדיקט הוא בכלל ”חומר” - הרי הוא כזה שאינו קשור למערך הערכים והרגשות שאנחנו מייחסים לדימויו, חומר המתפקד כמצע בלבד, שלפי אמיל דורקהיים הוא המעביר את הדברים שעליו מתחום ההימצאות האגבית לתחום הייצוג. אך הדיקט הוא גם מצע שהייצוג שעל פניו אינו מגיע ליישומו המלא, שכן בניגוד לבד הציור, הכן הקלאסי לנשיאת הפסל, או אפילו דף הרישום - אין הוא מקנה מעמד ”ייצוגי” נשוא פנים, כזה שכבר נחנך ומוסד במסגרת המערכות ההיסטוריות של האמנות. ואם הוא ממלא תפקיד של ”נשיאה” - הרי זו רק ”הסעה” שמתוקף היותו אמצעי המעביר מונח מסוים מתוך הקשרו הצפוי )המושתת בדרך כלל על יחסים מימטיים עם המציאות( - אל מקום ש”מעבר לתהום”, שאין לצפותו מתוך מקומו בסדר הסמלי.
זה לא צבר, זה גרניום - רפי לביא: עבודות מ 1950- עד 2003 , אופק האילן, שרית שפירא,
מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003 , עמ’ 151-2 .
אקריליק ועיפרון על דיקט,
125X122 ס”מ,
חתום ומתוארך מאחור.
לביא מדבר על סממנים של ”רגישות” ולא על נתונים או חומרים מייצגים ומובהקים, ואילו את הדיקט הוא רואה כחומר ותו-לא, מכשיר ריק הנסוג ממניין הדברים שיש לשקללם כמזמני שיח, כמוליכי משמעות. הדיקט אינו יותר ממצע נוח לחריצת עפרונו או להדבקת פוסטרים וגזרי נייר, שבדומה לעבודות האמנות התלויות על קירות ביתו של לביא מונחים על הרקע האחורי שלהם כבחוסר אכפתיות: לא מתוך יראת כבוד ומשמעת - ולכן גם לא מתוך התנגחות ומרד. אם הדיקט הוא בכלל ”חומר” - הרי הוא כזה שאינו קשור למערך הערכים והרגשות שאנחנו מייחסים לדימויו, חומר המתפקד כמצע בלבד, שלפי אמיל דורקהיים הוא המעביר את הדברים שעליו מתחום ההימצאות האגבית לתחום הייצוג. אך הדיקט הוא גם מצע שהייצוג שעל פניו אינו מגיע ליישומו המלא, שכן בניגוד לבד הציור, הכן הקלאסי לנשיאת הפסל, או אפילו דף הרישום - אין הוא מקנה מעמד ”ייצוגי” נשוא פנים, כזה שכבר נחנך ומוסד במסגרת המערכות ההיסטוריות של האמנות. ואם הוא ממלא תפקיד של ”נשיאה” - הרי זו רק ”הסעה” שמתוקף היותו אמצעי המעביר מונח מסוים מתוך הקשרו הצפוי )המושתת בדרך כלל על יחסים מימטיים עם המציאות( - אל מקום ש”מעבר לתהום”, שאין לצפותו מתוך מקומו בסדר הסמלי.
זה לא צבר, זה גרניום - רפי לביא: עבודות מ 1950- עד 2003 , אופק האילן, שרית שפירא,
מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003 , עמ’ 151-2 .
הערכת מחיר: $6,000 - $8,000
אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם
אודות: רפי לביא
נולד בשנת 1937 ברמת גן. החל את דרכו עולם האמנות הפלסטית לאחר שהשתתף בחוג אמנות של חיים גמזו באוניברסיטה העממית בתל אביב. בשנת 1955 התגייס לצבא אך שוחרר לאחר שנפצע והוכר כנכה צה"ל. לביא נחשב בפני רבים כאחד האמנים החשובים ביותר ובעלי ההשפעה המרכזית ביותר באמנות הישראלית ככלל ועל הציור הישראלי בפרט. בשנת 1965 החל לעבוד כמורה במדרשה לאמנות וחינך דורות של אמנים צעירים.
לציוריו שפת סימנים אשר לרוב משקפת את עולמו הרגשי, הרציונלי והאישי, כאשר התבוננות בציוריו היא מלאכת פענוח סמלים שמחייבת שימוש במאגר עשיר של אסוציאציות מורכבות. לביא הפך להיות האמן המינמליסט המזוהה ביותר שעבד עם חומרים שלא היו מקובלים ונחשבו נחותים, כאשר בציוריו הוא מציג אסתטיקה חדשה של קומפוזיציות לא מקובלות, מחיקות, מצעים של דיקטים ושימוש בצבעי אקרילק וצבעים תעשייתים במקום בדים וצבעי שמן. רבים מיצירותיו מבוססים על שרבוט ספונטאני עם עיפרון, אשר הפך להיות אחד ממאפייני ציוריו הבולטים. במהלך השנים נהג לביא להדביק לציוריו צילומים, רפרודקציות וכרזות שונות, ובכך העמיד ביצירה אחת רמות אסתטיקה שונות והפך את הבנאלי והסתמי לאמנות.
בשנות השמונים אצרה שרה ברייטברג-סמל את אחת התערוכות החשובות והזכורות באמנות הישראלית "דלות החומר" במוזיאון תל אביב, כאשר את ציוריו של לביא היא שמה במרכז כמוביל בעולם האמנות הישראלי וסמל לסגנון "דלות החומר" שנבנה סביבו וסחף אחריו אמנים רבים וחשובים. סגנון זה התאפיין בשימוש בחומרי יצירה דלים וביחס ביקורתי אל המציאות החברתית ואל המיתוסים של החברה הישראלית.
פריטים דומים:
Powered by WEB2
© All Rights Reserved Tiroche