מכירה: 154 תאריך המכירה: 21.06.2014 Item: 44
שרגא וייל
טריפטיך: עקידת יצחק, 1960 ,
שמן על בד,
80X196 ס”מ,
חתום.
חתום, מתוארך ומתואר מאחור.
תערוכה: שרגא וייל, מוזיאון תל אביב, 1960 .
שרגא וייל נמנה על אותה קבוצה מעוררת צמרמורת של אמנים ישראליים, כולם סמוכים למגמת הסימול הלאומי, אשר בציורי העקידה שציירו נבאו מבלי-דעת את אובדן בנם. כזה היה אבל פן, שכבר ב- 1923 צייר את עקידת יצחק ולימים, ב- 1948 , איבד את בנו במלחמת השחרור. כזה היה נפתלי בזם, שצייר את עקידת יצחק ב- 1968 ושיכל את בנו בכורו ב- 1975 בפיצוץ חבלני בירושלים. כזה היה אברהם אופק, שצייר עקידות עוד מאז 1966 ואיבד את בתו הבכורה ב- 1986 . וכזה היה שרגא וייל, שהטריפטיכון הנוכחי מ- 1960 - מחשובי ציוריו - ניבא מבלי-דעת את מות בנו ב- 1967 . שרגא וייל, איש קיבוץ העוגן, הגיע ארצה ב- 1947 מצ’כוסלובקיה והונגריה, כשמאחוריו ציורים פיגורטיביים -אקספרסיוניסטיים (הדפסי לינול, בעיקר) בנושא השואה. מרגע הגיעו, התגייס וייל לציורים ריאליסטיים בנושאים חברתיים- לאומיים: לוחמי תש”ח, חלוצים, אידיליה ניאו-תנ”כית, אנשי מעברות, קיבוצניקים וכו’. מאוחר יותר, לקראת 1960 , סיגל שפה מסוגננת-מופשטת יותר, בה ביטא תכנים היסטוריוסופיים לאומיים, דוגמת הציור הגדול, ”הגירוש” ( 1960 ), שבמרכזו ניצבת דמות מונומנטאלית לבנה הנושאת זרועותיה לשמים, ספק בייאוש וספק בתחנון, עת מימינה דבוקה אופקית של דמויות שפניהן אומרות סבל והן כמו נעות על גלגלים. אלה הם המגורשים והם נראים לרקע להבות הפורצות משמים אפלים, המשך לעיסוק עמוק של שרגא וייל בנושא השואה. באותה שנה ממש וכהשלמה לציור הנ”ל, צייר וייל את הטריפטיכון הנוכחי של העקידה כעדות נוספת להתגייסותו ההיסטוריוסופית ולנושא גורלו של עם ישראל. במרכז הטריפטיכון ניצב ”אברהם”, הנושא זרועותיו כצלוב לצדדים ולמרומים, ולידו עומד ”יצחק” שלוב-זרועות, דהיינו במצב סביל. רישום עדין מאד בפינה ימנית תחתונה מייצג דמות הטורחת בהערמת עצים למדורה.
בפאנל הימני, המזבח, ממנו פורצת אש מסוגננת גדולה השולחת לשון ארוכה אל אברהם (שבפאנל המרכזי). בפינה ימנית תחתונה רשומות שתי דמויות, כנראה אברהם ויצחק, בדרכם להר המוריה. בפאנל השמאלי, בגוונים בהירים מאד, מצויר האיל בסבך, נושא ראשו השמימה בזעקת הנידון. משמע, ב- 1960 צייר וייל עקידה בה הבן אינו על המזבח ובה תחליף הבן - האיל - הוא הוא שיעלה לעולה, עת תפילת האב המניף זרועותיו - נרצתה. מבנה הטריפטיכון, ציור המזבח הנוצרי, היה חביב במיוחד על שרגא וייל, מי שיצר ציורים איקוניים עם שערים טריפטיכונים נפתחים-נסגרים, ומי שעיצב לא מעט שערים דקורטיביים למוסדות ציבור (בהם ה”כנסת” ומשכן נשיאי ישראל). הגם שהיה מקורב לציירי הקיבוץ הארצי - יוחנן סימון ושמואל כ”ץ, בעיקר - הקפיד וייל לשלב בדימויים הפיגורטיביים ערכים צורניים מופשטים, להם התוודע בעיקר בפאריז, בשנות ה- 50 , במהלך לימודיו ב”בוזאר”. אלא, שחוג ההפשטה של ”אופקים חדשים” דחה, כמובן, את ציורו של וייל וראה בו ציור ספרותי ואנקדוטי. מה שדן את וייל בעיקר להקשר התרבותי הפחות מרכזי של קיבוצו ושל עיצובים לתנועה הקיבוצית ול”השומר הצעיר”. מאז מות הבן, התמסר וייל לנושא העקידה, וכמעט שלא הרפה ממנו כביטוי לאבלו הכבד והמתמשך: גולגולת איל, זרדיו של יצחק, פני יצחק וכו’ חזרו ללא לאות בהמוני הדפסי משי. אך, השיא היה בטריפטיכון עקידה שיצר וייל ב- 1972 בצבעי שמן (בגווני איקונות, כולל זהב) ואשר סגר מעגל עגום עם הטריפטיכון הנוכחי מ- 1960 . שעתה, במלאת חמש שנים למות בנו, צייר בלוח המרכזי מזבח ריק, שכותונת הפסים של יוסף - הבן האחר - שמוטה מעליו, בעוד המילה ”תם” מרחפת גבוה מעל. משמאל, יושב ”אברהם” (דומה משהו לאמן) שקוע בהרהור נוגה, ואילו מימין מתרומם האיל וכמו עורג אל המזבח שבמרכז, כמו ביקש להמיר את קורבן הבן, אך לשווא. ציורי העקידה של שרגא וייל הם גולת הכותרת של יצירתו, עבודות בהן פגש ה”אני” ב”אנחנו” פגישה טראגית, עבודות שרגליהן ב”כאן” וב”עכשיו”, אך ראשן בעל-זמני ובמיתי.
גדעון עפרת
שמן על בד,
80X196 ס”מ,
חתום.
חתום, מתוארך ומתואר מאחור.
תערוכה: שרגא וייל, מוזיאון תל אביב, 1960 .
שרגא וייל נמנה על אותה קבוצה מעוררת צמרמורת של אמנים ישראליים, כולם סמוכים למגמת הסימול הלאומי, אשר בציורי העקידה שציירו נבאו מבלי-דעת את אובדן בנם. כזה היה אבל פן, שכבר ב- 1923 צייר את עקידת יצחק ולימים, ב- 1948 , איבד את בנו במלחמת השחרור. כזה היה נפתלי בזם, שצייר את עקידת יצחק ב- 1968 ושיכל את בנו בכורו ב- 1975 בפיצוץ חבלני בירושלים. כזה היה אברהם אופק, שצייר עקידות עוד מאז 1966 ואיבד את בתו הבכורה ב- 1986 . וכזה היה שרגא וייל, שהטריפטיכון הנוכחי מ- 1960 - מחשובי ציוריו - ניבא מבלי-דעת את מות בנו ב- 1967 . שרגא וייל, איש קיבוץ העוגן, הגיע ארצה ב- 1947 מצ’כוסלובקיה והונגריה, כשמאחוריו ציורים פיגורטיביים -אקספרסיוניסטיים (הדפסי לינול, בעיקר) בנושא השואה. מרגע הגיעו, התגייס וייל לציורים ריאליסטיים בנושאים חברתיים- לאומיים: לוחמי תש”ח, חלוצים, אידיליה ניאו-תנ”כית, אנשי מעברות, קיבוצניקים וכו’. מאוחר יותר, לקראת 1960 , סיגל שפה מסוגננת-מופשטת יותר, בה ביטא תכנים היסטוריוסופיים לאומיים, דוגמת הציור הגדול, ”הגירוש” ( 1960 ), שבמרכזו ניצבת דמות מונומנטאלית לבנה הנושאת זרועותיה לשמים, ספק בייאוש וספק בתחנון, עת מימינה דבוקה אופקית של דמויות שפניהן אומרות סבל והן כמו נעות על גלגלים. אלה הם המגורשים והם נראים לרקע להבות הפורצות משמים אפלים, המשך לעיסוק עמוק של שרגא וייל בנושא השואה. באותה שנה ממש וכהשלמה לציור הנ”ל, צייר וייל את הטריפטיכון הנוכחי של העקידה כעדות נוספת להתגייסותו ההיסטוריוסופית ולנושא גורלו של עם ישראל. במרכז הטריפטיכון ניצב ”אברהם”, הנושא זרועותיו כצלוב לצדדים ולמרומים, ולידו עומד ”יצחק” שלוב-זרועות, דהיינו במצב סביל. רישום עדין מאד בפינה ימנית תחתונה מייצג דמות הטורחת בהערמת עצים למדורה.
בפאנל הימני, המזבח, ממנו פורצת אש מסוגננת גדולה השולחת לשון ארוכה אל אברהם (שבפאנל המרכזי). בפינה ימנית תחתונה רשומות שתי דמויות, כנראה אברהם ויצחק, בדרכם להר המוריה. בפאנל השמאלי, בגוונים בהירים מאד, מצויר האיל בסבך, נושא ראשו השמימה בזעקת הנידון. משמע, ב- 1960 צייר וייל עקידה בה הבן אינו על המזבח ובה תחליף הבן - האיל - הוא הוא שיעלה לעולה, עת תפילת האב המניף זרועותיו - נרצתה. מבנה הטריפטיכון, ציור המזבח הנוצרי, היה חביב במיוחד על שרגא וייל, מי שיצר ציורים איקוניים עם שערים טריפטיכונים נפתחים-נסגרים, ומי שעיצב לא מעט שערים דקורטיביים למוסדות ציבור (בהם ה”כנסת” ומשכן נשיאי ישראל). הגם שהיה מקורב לציירי הקיבוץ הארצי - יוחנן סימון ושמואל כ”ץ, בעיקר - הקפיד וייל לשלב בדימויים הפיגורטיביים ערכים צורניים מופשטים, להם התוודע בעיקר בפאריז, בשנות ה- 50 , במהלך לימודיו ב”בוזאר”. אלא, שחוג ההפשטה של ”אופקים חדשים” דחה, כמובן, את ציורו של וייל וראה בו ציור ספרותי ואנקדוטי. מה שדן את וייל בעיקר להקשר התרבותי הפחות מרכזי של קיבוצו ושל עיצובים לתנועה הקיבוצית ול”השומר הצעיר”. מאז מות הבן, התמסר וייל לנושא העקידה, וכמעט שלא הרפה ממנו כביטוי לאבלו הכבד והמתמשך: גולגולת איל, זרדיו של יצחק, פני יצחק וכו’ חזרו ללא לאות בהמוני הדפסי משי. אך, השיא היה בטריפטיכון עקידה שיצר וייל ב- 1972 בצבעי שמן (בגווני איקונות, כולל זהב) ואשר סגר מעגל עגום עם הטריפטיכון הנוכחי מ- 1960 . שעתה, במלאת חמש שנים למות בנו, צייר בלוח המרכזי מזבח ריק, שכותונת הפסים של יוסף - הבן האחר - שמוטה מעליו, בעוד המילה ”תם” מרחפת גבוה מעל. משמאל, יושב ”אברהם” (דומה משהו לאמן) שקוע בהרהור נוגה, ואילו מימין מתרומם האיל וכמו עורג אל המזבח שבמרכז, כמו ביקש להמיר את קורבן הבן, אך לשווא. ציורי העקידה של שרגא וייל הם גולת הכותרת של יצירתו, עבודות בהן פגש ה”אני” ב”אנחנו” פגישה טראגית, עבודות שרגליהן ב”כאן” וב”עכשיו”, אך ראשן בעל-זמני ובמיתי.
גדעון עפרת
הערכת מחיר: $10,000 - $15,000
נמכר ב: 9000
אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם
פריטים דומים:
Powered by WEB2
© All Rights Reserved Tiroche