ב- 29 שנות הפעילות של בית המכירות, יגאל תומרקין מעולם לא היה על כריכת הקטלוג של תירוש. אחרי שהאמן הנפלא הלך לעולמו לפני מס' חודשים, החלטנו להעניק לו את הכבוד הראוי ולשים על כריכת הקטלוג את הפסל הוא הלך בשדות (1967), אחד הפסלים הקאנוניים בתולדות האמנות הישראלית.
בצד השני של כריכת הקטלוג מופיע אחד מציוריו החשובים של מרדכי ארדון, גלגל שצוייר גם הוא בשנות ה- 60.
הצירוף של ארדון ותומרקין אולי לא מובן מאליו אבל במהלך העבודה על הקטלוג נתקלנו במאמר נפלא של גדעון עפרת, אוצר האמנות החשוב, משנת 2017 על הניגודיות והדמיון שביצירותיהם של תומרקין וארדון, מהאמנים הבולטים באמנות הישראלית.
המאמר הנפלא שכנע אותנו שהכריכות ראויות ומתאימות ולכן החלטנו להביא כאן את הטקסט הנפלא של גדעון עפרת:
על פניו, קשה לחשוב על ניגוד אמנותי גדול יותר מזה שבין מרדכי ארדון (1992-1896) לבין יגאל תומרקין (1933- ): הראשון, צייר; השני, בעיקר, פסל. האחד, יליד טוכוב שבפולין (שעלה ארצה מברלין ב- 1933 והוא בן 37); השני, יליד דרזדן שבגרמניה (ובישראל מגיל שנתיים). האחד, בוגר ה"באוהאוס" ותלמידם של קליי, קנדינסקי, איטן וכו'; השני, תלמידו של הפסל, העולה מגרמניה, רודי להמן (ובנוסף, התמחה זמן קצר ב- 1956 כעוזר-תפאורן בתיאטרונו של ב.ברכט בברלין המזרחית). ארדון חי בעיקר בירושלים (ובפאריז); תומרקין גדל בבת-ים והתגורר, בעיקר, בתל אביב. ובעוד שפתו האמנותית של ארדון היא סמלית, מושכלת ונעה בין סוריאליזם להפשטה, שפתו האמנותית של תומרקין (הגם שידעה תהפוכות לאורך השנים) נוטה לשילוב של משקעי "פופ-ארט" ומבע אקספרסיוניסטי תוקפני וישיר. עם זאת, כפי שנלמד להלן, סמליות רבה נוכחת אף היא ביצירת תומרקין.
אם כן, שני אמנים, שחיבורם יחד לא נראה סביר, ובפרט שתומרקין מזוהה עם האוונגרד הישראלי שמאז שנות ה- 60, ואילו ארדון מזוהה עם האגף המוּדר יותר בסצנה האמנותית הישראלית – האגף הירושלמי ה"לאומי"-ספרותי. ניהולו את "בצלאל החדש" בין השנים 1952-1940 אחראי לא במעט לעיצובו התרבותי של ה"אגף" הנדון (אגב, תומרקין לא הורָה מעולם).
ואף על פי כן, התבוננות היסטורית המתעלה מעל לכל המשוכות, לא תתקשה לקבוע, למשל, שמרדכי ארדון ויגאל תומרקין הם מהאמנים הבולטים באמנות הישראלית בקטגוריית המחאה נגד המלחמות (ביחד עם מנשה קדישמן, דוד ריב ועוד):
בין 1956-1955 צייר ארדון את הטריפטיכון, "לנופלים". בין הסמלים הרבים המאכלסים את שלושה הלוחות, בלט הלוח המרכזי ("בית-הקלפים") ובו נוף דמיוני של "שערי ניצחון" (דו-ממדיים ונתמכים בקורות-קביים), בית קלפים בלתי יציב (עם דמויות "מלך" ו"מלכה") ועמוד הצליבה של ישו (עם אותיות INRI – – "ישו מנצרת מלך היהודים") ועוד – מקיפים צמד רגליים כרותות וחבושות. דימוי זה של רגל כרותה חוזר גם בפסליו האנטי-מלחמתיים של תומרקין במחצית שנות ה- 60, דוגמת "דיוקן האמן כפילוקטטס צעיר" (הגיבור המיתולוגי שנוכש ברגלו על ידי נחש), 1966-1965, ו"דיוקן האמן כלוחם צעיר", 1966, – שני פסלי ארד המייצגים לוחם כרות-רגליים. בהקשר לפסל האחרון, בו יצק תומרקין את פניו בדמות הלוחם, יצוין ציורו של ארדון מ- 1941, "דיוקן עצמי כפצוע".
עדיין בטריפטיכון "לנופלים", בולטים דימויי הלוח הימיני, המצויר בסגנון מתיילד ומייצג אישה בהיריון (עוּבָּרַה נראה בבטנה) ולידה עגלת תינוקות הפוכה. זוהי האם המתה, שהיא וולדה מייצגים את קורבנות המלחמה. בציורי ארדון, גורלן של אימהות שכולות וגורל עולליהן (לעתים, בדמות גוזלים) מבטא אומללות אנושית בשיאה.
ותומרקין? ראו את פסלו מ- 1966-1965, "הכניסיני תחת כנפך" המורכב כולו מריתוכם של כלי נשק בתוך לוח פלדה קרוע ועוטף, פסל המתרגם, כמובן, את שירו המפורסם של ח.נ.ביאליק ("הכניסיני […] והיי לי אם ואחות") לרחם-ברזל המכוונת מתוכה קני רובים אל עבר הצופה. השוואה לפסל, "לוחם", אף הוא מאותה עת, שבמרכזו קומפוזיציה דומה, מלמדת, שלצד מוטיב האם התוקפנית, תומרקין מטפל באלימותם של כלי נשק, כלומר המלחמות. בטנה המשוסעת של "האם" בפסל, "הכניסיני תחת כנפך", דנה למוות, הן את האם והן את בנה (וכאמור, את כולנו).
המלחמה, בסימן אבל וקורבן, משותפת אפוא לשני האמנים. כזה הוא גם פסלו של תומרקין, "קורבן" (1966) – גוף פלדה, תולדת ריתוכן של גרוטאות רבות יחד, הניצב על שתי רגליים גליליות, מוצלב במרכזו בקני רובים, מנף "זרועות" למרומים ונושא את "הקורבן" (שהוא מקבץ מופשט של גופים מרותכים). ההקשר האנטי-מיליטריסטי ברור לעין וגם נגזר מנושאי פסליו של האמן מאותה עת. והנה, גם לארדון ציור בשם "קורבן", שאותו צייר ב- 1974: פה, מתחת לענני פטריות עצומות, אימתניות באדום-דם, שרועה על הקרקע צורה מרוטשת בצהוב-ירקרק, המעלה על הדעת דמות אדם הרוג. ב- 1986 תפותח הקומפוזיציה של "הקורבן" לציור "ליקוי חמה גורלי", בו שמש אדומה כדם מוקפת הילה שחורה ומתחתיה נוף אפל הזרוע בתצורות מופשטות של חורבן ומוות. ב- 1988 כבר תתורגם קומפוזיציה זו ללוח המרכזי של הטריפטיכון, "הירושימה", בו פטריית דם-אש נוראה קורנת לעת ליל ומאירה גוף מופשט המסמן הרס וחורבן. עוד נשוב ל"הירושימה".
דימוי הקורבן קשר, הן את ארדון והן את תומרקין למוטיב עקידת-יצחק: ב- 1947 צייר ארדון את "שרה": דמות אישה מונומנטאלית, העוטה גלימה אדומה, כלהבת-אש הנוסקת למרומים, סופקת ראשה בידיה כנגד שמים רוגשים ולמרגלותיה שרוע בנה המת, יצחק. מרחוק נראה מזבח זעיר, דמות מיניאטורית רוכנת עליו לצד סולם המוטל ארצה. זהו סולם ההורדה מהצלב, בה במידה שזהו סולמו של יעקב, ששום מלאך לא ירד ממנו להושיע את הבן. כי בגרסתו של ארדון לסיפור העקידה, אין מלאך ואין איל, משמע – יצחק נידון למוות. העמדת שרה כגיבורת הסיפור חייבת, כמובן, למדרש התלמודי על השטן שהִתְאָנה לשרה, אך יותר מזה – שרה של ארדון מייצגת את האימהות השכולות, כאשר הציור מבטא את אבלו של האמן, משנודע לו על רצח בני משפחתו במחנות הריכוז.
גם יגאל תומרקין נדרש לפרשת העקידה התנ"כית ואף הוא זיווגה עם המיתוס הנוצרי: בשנים 1984-1983, בקבוצה קטנה של עבודות בנושא קורבנו של יצחק, חלקן סביבתיות ופרובוקטיביות (כולל אסלה), כלל האמן ציור-אסמבלאז' – לוח עץ, בראשו תבליט אדמה בצורת צלב (אותיות INRI במרכזו), מעליה כתובה המילה AGNUS DEI – שה האלוהים, ובתחתית הלוח הוצמד משטח מרובע שלמרגלותיו ענף יבש, ממנו תלויים בדי אבל צבעוניים. על גבי המשטח המרובע רשם תומרקין בכתב-ידו את מילותיו הזכורות של יצחק: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה". זיווג המילים הללו עם האידיאה הנוצרית של שה-האלוהים (קורבנו של ישו) לא הותיר כל סיכוי הצלה ליצחק של תומרקין.
ב.
תגובתו, המוזכרת לעיל, של ארדון לשואה לא הייתה אלא ביטוי מוקדם (אף כי לא ראשון) לנושא שירדוף את יצירתו לאורכה. אם ב- 1945 צייר את עצמו בדמות איש-מחנות, ובאותה שנה צייר את "מכתב לסבתא" – זר חרציות יבש ומכתב ביידיש לסבתו שנספתה; ואם ב- 1950 צייר את הנערה מברגן-בלזן עם המספר המקועקע על זרועה – הרי שאת שיא התייחסותו האמנותית לשואה ביטא ארדון בטריפטיכון, "מיסה דורה" (1960-1958). פה, על פני שלושה הלוחות, כינס שפע של סמלים במֶחְבר פסוודו-סוריאליסטי – החל בלוח השמאלי ה"מצטט" את אחד מאביריו השתויים של ברויגל-האב (האביר, אנו זוכרים, שימש אידיאל נאצי), חולצת "אס-אס" שחורה, חלון מנופץ בעיירה גרמנית, ועוד; המשך בלוח המרכזי ובו קרעי גוויל "תהילים", פיו הפעור ושפמו של היטלר, סולם ההורדה מהצלב, חוטי מריונטה שהסתבכו בידיו של בובנאי שמימי, ועוד; וכלה בלוח הימיני, שבמרכזו ביתן מס' 5 במחנה ריכוז, צמד נרות כבויים בלב שלולית דם, שלהבות (נשמות) מרחפות, עכבר הנס אל החופש, ועוד.
"מיסה דורה" (המיסה השחורה) כולו הוא ציור מונומנטאלי, המשגב את ההיסטוריה לרמה מטאפיזית וממזג קינה בהתרסה תיאולוגית.
מחויבותו של יגאל תומרקין לנושא השואה לא הייתה פחותה. אף מבלי להתייחס לאנדרטאות השואה שעיצב ב- 1964 (בנצרת) וב- 1975 (בתל אביב), מעטים שמו לב לעובדה, שהדף המתקפל שליווה את תערוכת האסמבלאז'ים של תומרקין ב- 1961 (בית נכות "בצלאל", ירושלים, ו"ביתן הלנה רובינשטיין", תל אביב) נשא צילום של קרון-מוות (לוחות העץ, הברגים והתיל של הקרון המצולם הטעינו את חומרי האסמבלאז'ים המוצגים במשמעות שאין ממנה מנוס). אותו צילום ישמש את תומרקין בתחריטים שייצור בין 1996-1986 בנושאי "שר-היער" (גיתה) או "אגדת חורף" (היינה). באסמבלאז' בנושא "אגדת חורף" צויר צלב-קרס, הודבקו קסדות וצלב-ברזל של ממש ונכתבו בגרמנית מילותיו של היינה: "תראה את עתיד גרמניה פה/ כתעתועים יורדים-עולים/ ואל תתחלחל אם מתוך התוהו/ יעלה אד רעלים.").
ללמדנו: חרף הבדלי הזיקות האמנותיות ביצירות ארדון ותומרקין, הנקיטה בסמלי השואה (שאצל תומרקין הם יותר אינדקסיים), ואף דחיסתם במֶחְבר אי-רציונאלי ואָלים – משותפת לשני האמנים.[1]
אפילו אוזנו הכרותה של וינסנט ון-גוך שימשה, הן את ארדון והן את תומרקין: בציור שארדון ציירו ב- 1938 בתגובה ל"אנשלוס" (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית), עוצבה אוזן כרותה כשהיא צפה בסמוך לבקבוק שבור-צוואר (על תווייתו המילים: "וינה 1938") ומסכות גרוטסקיות השוחות בים של דם. שיכרון, דם, גרוטסקה וטירוף (התקף טירופו של ון-גוך) חָברו יחדיו לביטוי תמונת עולם שיצא מדעתו.
ותומרקין? ברישום מ- 1982 שידך האמן את הדימוי המוכר של זעקת האומנת פגועת העין, מתוך סרטו של סרגיי אייזנשטיין, "אניית הקרב של פוטיומקין" (1925), ביחד עם אוזנו המפורסמת של ון-גוך (כל זאת, מעל אותיות-דפוס של המילה "ARLES" – שם עיירתו הדרום-צרפתית של האמן ההולנדי). "אייזנשטיין + וינסנט", רשם תומרקין בלועזית לרוחב הרישום הכפול הזה, המאחד את שיגעונו של האמן עם הזעקה הגדולה, שמאזכרת את המרד נגד הצאר, לא פחות משמסמנת זעקה קיומית.
ג.
גם מרדכי ארדון וגם יגאל תומרקין הם אמנים החוזרים וניצבים מול ההיסטוריה של זמנם ומגיבים לה ביצירותיהם: ארדון בדרכו ההיסטוריוסופית יותר; תומרקין בדרכו האקספרסיוניסטית-תוקפנית יותר (אך, השניים כאחד, מכוננים את יצירתם על תשתית תרבותית רחבה). כך, ב- 1953, בתגובה מעט מאוחרת למלחמת העצמאות, צייר ארדון את "חירבת חיזעה" (בעקבות סיפורו של ס.יזהר, הנושא שם זה והמספר סיפורו כיבושו של כפר פלסטינאי שתושביו גורשו) – נוף מופשט-למחצה של כפר הרוס. ותומרקין? ב- 1967, זמן קצר לאחר "מלחמת ששת הימים", יצר את פסלו החשוב (בארד וצבע), "הוא הלך בשדות", שעה שגם הוא יונק מספרות תש"ח במו שם-הפסל, שמקורו בשם הרומן של משה שמיר מ- 47, "הוא הלך בשדות", שגם הוא, בתורו, מצטט משירו של נתן אלתרמן, "האם השלישית" (בתוך: "כוכבים בחוץ", 1938):
"בני גדול ושתקן/ ואני פה כוונת של חג לו תופרת./ הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן./ הוא נושא בליבו כדור עופרת."
בפסלו זה, המגיב בסלידה למלחמות באשר הן, ייצג תומרקין את החייל כמי שנושא בבטנו כדור מתכת גדול, גדע את זרועותיו, ריטש את אברי גופו, שלף את אבר-מינו וחרץ את לשונו, ספק כאקט מבזה וספק כהקאה. ברור, בהתאם, שתומרקין פרובוקטיבי ונועז בהרבה מארדון (שציור "חירבת חיזעה" שלו הוא נוף אֵבל דומם) באופן בו ייצג את אימי המלחמה (ולבטח, לרקע "אלבומי הניצחון" והסגידה לחיילי צה"ל למחרת מלחמת 67).
"מלחמת ששת הימים" מצאה ביטויה ביצירתם של שני האמנים הנדונים לאורך מאמר זה. כך, שניהם יצרו ב- 1967 ציורים בשם "סיני", אף שהבדל גדול מבחין בין השניים: בעוד "סיני" של ארדון כולו מיתי-תנ"כי, שעה שמייצג בתוככי הנוף המאגי את "נחש-הנחושת" ואת "עגל הזהב" – שני קטבים של חטא שבטי ועונשו (גם אם נחש-הנחושת הציל נפשות), הזכורים ממסעם של בני ישראל במדבר סיני, עבודתו האסמבלאז'ית של תומרקין אלימה ומורבידית במחאתה האנטי-מיליטריסטית: ראשים כרותים (יצירות ראש-האמן), יציקות אברי גוף כרותים (כפות-רגל, יד ועוד), יציקת נעל צבאית, גרוטאות עץ וברזל, כתם "דם" זולג, ועוד – כולם מוטבעים בפוליאסטר שחור ובוראים תמונה בעיתה של זוועות המלחמה. כדרכו, תומרקין אינו חוגג ניצחונות-מלחמה, כי אם מעצב תמונות אסון וחורבן קשים מנשוא.
פעם אחר פעם, הגיבו מרדכי ארדון ויגאל תומרקין לאסונות זמנם: חרדה ומחאה גלובאליות, שמקורן בפיתוחה והטלתה של פצצת האטום ב- 1945, הוחרפו מאד לרקע הניסוי הסובייטי של פצצת מימן בת 50 מגאטון באוקטובר 1961. אלה אף הפכו לעניין ישראלי עם הקמת הכור האטומי בדימונה ב—1959. וכך, ב- 1961 יצר תומרקין ציור אסמבלאז'י מופשט על בד בשם "50 מגאטון": קרע אנכי ("פציעה", המתקשרת לציורי לוצ'יו פונטנה ולמוטיב פציעת גופו של ישו), כתם אדום-דם, שטח ריבועי מוזהב (איקונה ריקה העשויה לסמל את היעדר האל) – כולם על רקע שחור ומאוכלסים באותיות דפוס לועזיות (SOKT – מונח טכנולוגי) ונוסחאות פסוודו-מדעיות.
ב- 1988 הקדיש מרדכי ארדון טריפטיכון לפצצת האטום שהוטלה על הירושימה. מתוך שלושה הלוחות של הציור, "הירושימה" שמו (על הלוח המרכזי בנושא "הקורבן", כתבנו לעיל), נציין את הלוח הקרוי "הצל – רקוויאם אחרון", בו מיוצג כתם אפור מופשט, צללית:
"זהו צילו של אדם שישב על מדרגות בנק וחיכה לפתיחתו בבקר שבו הוטלה הפצצה. האיש התנדף. אבל על הקיר, שלידו הוא ישב, הטביע הפיצוץ העָז מעין צל של גופו."[2]
לאור כל האמור, לא תפתיע תגובתם האמנותית של שני האמנים למלחמת יום-הכיפורים: הטריפטיכון של ארדון, "יום כיפור" (1974-1973), מחבר חיבור ארדוני טיפוסי אירוע היסטורי עם הוויה מטאפיזית: הציור הוא הספד חזותי המחולק לשלושה פרקים, הפותחים בלוח "כל נדרי" (הנושא את מילות התפילה לרקע שמים אפלים וקרועים) ומסתיימים בלוח "רקוויאם" (ליקוי חמה, ומתחתיו תפזורת כאוטית של אותיות עבריות) – שני קטבים של תפילה יהודית ותפילה נוצרית.
מנגד, תגובת תומרקין צמודה לנתוני המלחמה: בציורו – "חדשות" (אקריליק והדפס-משי, 1974-1973) – אף הוא בחר בתאורת לילה (דימויי הציור נראים כמו מבעד למכשיר לראיית לילה – SLS). צילומי פניהם של הגנרלים – משה דיין וגורודיש, מלווים בציטוטי הסוסים מתוך "קרב סן-רומנו" של פאולו אוצ'לו (1438) ובדימויים מרחפים של מעין-חיות-מלקחיים (התורמים מימד מיתי למראה המלחמה). התוצאה: תמונת כאוס נוספת של ריאליזם והפשטה אקספרסיוניסטית, תיעוד ואבסורד, ברית האסתטי והזוועתי.
בינואר 1974, עם דמדומי המלחמה, כתב תומרקין:
"אינך יכול לברוח מהמלחמה, אתה חי מלחמה, אתה אוכל מלחמה, אתה שותה מלחמה עם הקפה של הבוקר. אצה הולך לישון עמה לאור מהדורת החדשות של הלילה. המלחמה עוברת ביצירתי. דומה, שלעולם לא אשתחרר ממנה. אין זו מחאה, זו תגובה למצב כפוי כדיבוק."[3]
ד.
אך, הנה, חזון השלום אף הוא משותף לארדון ולתומרקין: ב- 1964 צייר ארדון את ""Paxade, מילה המשלבת "מצעד" ((parade ו"שלום" (pax, שהוא גם שמה של אלת השלום הרומית): בלב שדה אביבי הזרוע בחלקו בתצורות גיאומטריות זעירות באדום-כחול-צהוב וב"מקלות" ("ניצני מדליות ועיטורים ומקלות תיפוף…"[4]), יושבת דמות מריונטית ומכה בתוף כחול, שעליו האות P (pax?). וכתב ארדון ב- 1967 בקטלוג תערוכתו בגלריה "מלבורו", ניו-יורק:
"כל בוקר עולה Pax מלאת תקווה קורנת, וכל יום היא שוקעת בבריכות אדומות של דם. האם יש לה, אם כך, משמעות 'פוליטית'? אבל לא: זוהי התעוררות האביב […], רובוט עובר, ותוף השלום מנץ מדליות ועיטורים."
אלא, שלעומת חזות סמי-פסימית זו, עיצב ארדון בין 1984-1982 את הוויטראי שלו בבית-הספרים הלאומי בירושלים בנושא חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו (בהשפעה אפשרית של הסכם השלום הישראלי-מצרי מ- 1979): הוויטראי הענק (מאה מ"ר) טובל כולו באור יקרות: השמים הם שמי ירושלים וכולם בסימן חזון אחרית-הימים. גווילי המגילה הגנוזה של "ישעיהו" הפכו לחומת ירושלים:
"דברי הנביא הופכים חומה אדירה, בנויה מיריעות של תעודות קומראן, שליד ים המלח. חומת ירושלים כאן, או נבואה הנצחית כחומה? זו מטמורפוזה של שתיהן, של אות ואבן. כאן חזון השלום ועיר השלום מתקוממים נגד פלגי הדם שמעליהם… התפצל הירח, חצי כחול וחציו לבן… מתי יתאחדו שוב? אילן הספירות של הקבלה… מתי יתחברו שוב כליו השבורים? מתי יעלה נוגה הצדק והשלום?"[5]
דבריו של ארדון מעלים סימני שאלה וייחול, יותר מאשר חגיגה אוטופית. האופטימיות מתגלה עתה כתקוות לב. בה בעת, לצופה נדמה שהפרגמנטים המרכיבים את השמים האדומים אומרים איחוי והתלכדות, יותר מאשר קרע ופירוק. כאלה הם גם השמים הכחולים בשני הלוחות הצדדיים. באחד, גופים קוסמיים מסומנים במעגלים קונצנטריים ושבים לאושש את "תיקון הכלים" שמסומל בפאנל המרכזי. ה"שבילים" הרב-לשוניים המתפתלים מתחת חוברים ל"נוף" של שורות מילוליות האומרות "לכו ונעלה אל הר ה'…" ("ישעיהו", ב', 3) כמי שמייחלות לעתיד משיחי אוטופי. לא פחות מכן, תותחים ופגזים אדומים שהתעקמו ו/או שנקברו בקרקע, בלוח הימיני, נענים משמים על ידי מעוף האתים ("וכתתו חרבותם לאתים…").
וכיצד נראה חזון השלום של יגאל תומרקין? ב- 1966 יצר האמן, ביוזמתו של אייבי נתן, פעיל השלום, את פסלו, "מונומנט לשלום" – עמוד אבן מסותתת – עליה חקוקים בעברית ובערבית פסוקים מתוך חזון ישעיהו: "וכתתו חרבותם לאתים […] ולא ילמדו עוד מלחמה." בקדקוד העמוד מותקן גוף בטון קובייתי, והוא ניצב על מֶחְבּר מופשט של גרוטאות וכלי נשק מרותכים. הפסל, שתומרקין אינו גאה בו, ניצב בירושלים בסמוך ל"סינמטק" ו"מרכז בגין".
ב- 1976 עיצב תומרקין כרזה למפלגת השמאל, של"י, בה צילום של תיל על רקע כתום מלוּוה מעליו במשטח ירוק ובו המילים – "רק גדר של ירק תפריד בינינו", ומעליו כתם כחול. מתחת ל"נוף" (ארץ=ירק-שמים) המופשט הזה הודפס טקסט הכרזת הכ"ט בנובמבר.
ב- 1978 הציב תומרקין בסמוך להתנחלות, שילה, את פסלו – "שובך": גוש גיאומטרי גדול, המורכב כולו מאדמה, ענפים וכתם לבן (אותות אֵבל מוסלמיים, שאותם פגש האמן במסעו במצרים), נישא בראש קורות פלדה כחולות. המבנה, דמוי השובך, מתייחס, כמובן, לאידיאה של יונת השלום.
*
מרדכי ארדון ויגאל תומרקין – שני אמנים כה שונים, אך גם כה קרובים בנושאי עבודותיהם, בסמלים ובארודיציה. מה מבחין ביניהם? קודם כל, ה"איך"- המדיומים השונים (ציור לעומת פיסול ואסמבלאז'), המקורות האמנותיים השונים (גם כשהם גרמניים בשני המקרים), הטמפרמנטים האישיים השונים (תומרקין ה"סאנגוויני", ארדון השכלתני יותר). אך, לצד הבדלי הצורה, בולט ההבדל בין ארדון הקונצנזואלי לבין תומרקין האופוזיציונר האנטגוניסט.
והרי לנו דוגמא ל"פגישה-חצי פגישה" בין שני קטבים מנוגדים לכאורה באמנות הישראלית.
[1] עוד על ביטויי השואה ביצירת תומרקין, ראה שני מאמריי: "הערה קטנה על צייור גיתה בבוכנוואלד, 1991", ו"תומרקין וברכט (ובנימין)", בתוך אתר-המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".
[2] ארתורו שוורץ, "מרדכי ארדון: צבעי הזמן", מוזיאון ישראל, ירושלים, ומוזיאון תל אביב, 2003, עמ' 39.
[3] יגאל תומרקין, "תומרקין I", מסדה, תל אביב, 1981, עמ' 226.
[4] לעיל, הערה 2, עמ' 37.
[5] מרדכי ארדון, קטלוג "חלונות ארדון", הספרייה הלאומית, ירושלים, 1986, ללא מספר עמודים.
רצ"ב הלינק למאמר במחסן של גדעון עפרת: